גברותי ורבותי קבלו אותה! הקיסרית הזנותית ביותר של העולם
החדש. כבר אין קיסרים, ואין משרתים, וכמעט ההפליות על רקע מיני
נסתיימו, כל מה שנותר לנו זה בחברה המשועממת זה את הבמה שעליה
פשוט עולים... ואז יורדים בחזרה.. כמו קרוסלה... אחרי כמה דקות
יש סחרחורת אבל אתה עדיין סוחט ממנה את ההנאה. אלוהים יודע
מאיפה (?)...
הבמה היא לרשותי עכשיו, וכל מי שינסה לעצור אותי... עלול למות
מוות מפתיעה. אני עולה לבמה בשמלה החדשה שאיזו זקנה מכרה לי
בחמישים מטבעות חדשות, הן תמיד חדשות, לא משנה להן מה, סוף
העולם! ... המטבע תמיד חדש. בכל מקרה אני עולה עם השמלה השחורה
שלי, הזנותית לחלוטין שדורשת מבט "מלוכלך" מגברברים עשירים.
מישהו דרך לרגע על קצה השמלה שהשתרך כחצי מטר מאחורי... זה קצת
עיצבן אותי אבל שמחתי שזה לא עכבר מטונף. אני כבר מספיק מסריחה
מעצמי מכדי לאפשר לאיזו חולדה לחרבן לי על השמלה.  בכל אופן,
אני הולכת והמון האנשים נחלק לשתיים כשאני קרבה. שמה הם פוחדים
או סתם נותנים כבוד אחרון לגוססת. אני עולה במדרגות העץ
הרקובות שנראה כי כל רגע יתפרקו. אני עולה בצעדים קטנים, לא
רוצה, יש לי פחד במה. אני שולחת מבט אחרון של תקווה לעבר הקהל.
השער הלא מסורק שלי איכשהו מצליח להתנופף ברוח והסרט בצבע
הבורדו שקשרתי לשערי קצת קודם עף לו הרחק ממני. אלא מה, סיימתי
לשרת גם אותו הכפוי טובה. מבט אחרון, כבר הפסקתי לספור, פנים
מרושעות מחייכות בכל מקום, השיניים הרקובות שלהם... הבל פיהם
מגיע עד אלי. ככה אני אמות? זאת הגאווה המסריחה שהולכת מאחורי?
העננים שהתבצרו למעני מהבוקר מעל הבמה החלו לבכות בשמי. אני לא
מסוגלת לבכות על נשמתי מול כל הקהל השונא הזה. הם חיות מסריחות
ששונאות אותי, אף אחד מהם לא ינסה לעזור לי לרדת... ואם כן-
הרי שאני שונאת את כולם. אני מוכנה להטביע כל אחד ואחד מהם
בנהר. שיצווחו כמו חתולונים קטנים! שימותו!!!  אם אצבע אחת
שלהם תיגע באחת משערות ראשי, אהרוג אותו מיד! באותו רגע, כאילו
שהשומר קרא את מחשבותיי. זרועה חזקה משכה בשערי, אני בטוחה
שהיה נתלש אילולא היה מחובר בשורשים עצבניים לקרקפת... צעקתי
וקיללתי... "בן זונה!" "תמות בגיהינום!"  אבל הוא לא שמע אותי.
הוא הפסיק מלהבין אותי כבר מזמן. על אהבה בכלל כבר אין מה
לדבר. אנושי כפוי טובה מזדיין!
כפוי טובה" אתה שומע?! אבל הוא כבר מזמן חדל לשים לב לצווחות
שלי. בשבילו הייתי הסמרטוט המיועד לניגוב קיא של שיכורים
במסבאות.
"חדל!" אני מתחננת. מנסה להוריד את ידיו המכאיבות אך ידי
קשורות בחבל עבה שרק גורם לי לפצוע את פרקי ידי. טיפות עדינות
החלו להיכנס לעיני... הלכלוך החל להישטף... הוא עודד אותי
לבכות. לעזאזל עם כולם, עכשיו אבכה. הם במלא לא יבחינו. היד
הכבדה החלישה את אחיזתה לרוב שמחתי, וקול שלא זיהיתי שאל אם
אני מתחרטת?! מתחרטת על מה אדוני??? אמור לי נא מה הם פשעי?!
שניית דממה נצחית, למרות שידעתי בדיוק כל מה שיקרה לי. אחד
מהשניים, או שאני מתעוררת מהסיוט הזה או שאני לא חולמת והצביטה
תהיה הבה יותר כואבת ונצחית. בעיני האנשים ראיתי שהסימן ניתן,
והאיש עם הקול נתן את הפקודה השקטנה להרגני. השמלה חיבקה את
גופי הרעב, השער בשלב זה דמה לעיסת חרא.. כל כך קר שהכאב נשכח
מפרקי ידי.  הפה שלי מתעוות וצועק... אך- גם אני כבר הפסקתי
להקשיב לשטויות שלו. כולם נראו עליזים מאוד. הוא ענד לולאה גסה
סביב צווארי והידק אותה. הוא אפילו לא טרח להסתכל לי בעיניים.
רק דחף עם רגלו את השרפרף הרקוב. לפני שהבנתי מה קורה נעליי
החליקו אל הבוץ, לפתע הרגשתי את הקור עוטף את כפות רגלי
ולשבריר שניה אפילו הספקתי לראות את אימא אדמה; הבוצית
והמלוכלכת, חולפת למולי ומחליקה למטה. ואז נשמע הקראנצ' של
מפרקת נשברת... ואז שמעתי בברור מישהו מזמר עמוק בפנים "לה לה
לה"... צלילי פעמונים וקול שמחה... "עכשיו את שלי"... ואז הכל
הפך חשוך וההרגשה הייתה כאילו מישהו הוציא את הכבל מהחשמל...
ככה זה...