הוא בחיים לא יצא לה מהראש. מאז שהיא ראתה אותו לפני 15 וחצי
שנה הוא לא יצא לה מהראש. הוא היה חבר של ידיד. אפילו לא ידיד
טוב, סתם ידיד. כזה שמ"שלום" כשרואים אותו או "מה שלומך?" לא
אומרים לו יותר. זה היה כשהיא הייתה בעצמה בת 15. עכשיו היא בת
שלושים. שלושים וחצי ליתר דיוק.
  היא ראתה אותו בהופעה של סטנדאפ. היא ראתה את הידיד אמרה לו
"שלום" ואפילו הפעם שאלה אותו "מה שלומך?". ואז היא ראתה אותו.
הוא עמד ליד הידיד. הוא לא היה יפה. לא כזה שכל הבנות יגידו
שהוא "חתיך" אפילו להפך. אבל היה משהו בעיניים שלו. רק היא
ראתה את זה. היא הושיטה את היד ואמרה את שמה הם לחצו ידיים,
כנראה שגם הוא אמר לה איך קוראים לו אבל היא לא שמעה, היא
הייתה מוקסמת מהעיניים שלו.
אם מישהו היה מסתכל על העיניים שלו היה אומר "סתם עיניים בצבע
חום" אבל היא בחיים לא תוכל לשכוח את מה שראתה. היא בחיים לא
תוכל לשכוח אותו. הוא בחיים לא יצא לה מהראש.
היא הייתה חושבת עליו. בלי הפסקה. כל דקה ודקה.
היא הייתה חושבת עליו בזמן שמישהו מזיין אותה, היא הייתה
חושבת עליו כשמישהו היה מתחיל איתה, כולם כינו אותה ה"אדישה"
אבל אף אחד לא ידע מה יש לה בראש. אף אחד לא ידע שיש לה אותו
בראש. אף אחד לא ידע שהוא לא יצא לה בחיים מהראש.
והנה היא בת שלושים. שלושים וחצי ליתר דיוק. והשעון הביולוגי
שלה מתקתק. היא כבר אמורה להיתחתן. פעם, היא הייתה יפה. היה לה
משהו בעיניים, משהו מיוחד, משהו ששבט את ליבם של האנשים שראו
אותה. פעם, היא הייתה חושבת על בגדים, על הופעה חיצונית על כל
מה שבנות נשים חושבות עליהם. פעם, עכשיו כבר לא. עכשיו הוא
בעיניים שלה, עכשיו היא חושבת רק עליו.