ישבתי בשיעור מוסיקה ולא הבנתי שום דבר ממה שהמורה המטומטם שלי
קישקש.
ככה זה כבר שנתיים. אני יושב לי במגמה המסריחה הזאת ולא קולט
שום דבר ואין לי מושג מה אני עושה כאן בכלל.
אז הגיע יום הזכרון, ובבית ספר שלנו עשו טקס כזה.
חזרתי הבייתה מבואס לאללה, מהמגמה המסריחה, מהחברה, מהחברים,
מהבית ספר, מהמשפחה , מההורים, מהחיים. ..
ואז חשבתי על כל החיילים האלה. . .

השעה הייתה 7 וחצי. ישבתי בחדר והתחלתי לקרוא את "זן ואומנות
אחזקת האופנוע" בפעם השלוש עשרה בערך.
ואז עלה לי רעיון בראש למדוד כמה זמן בדיוק אורכת הצפירה .
ישבתי שם על המיטה וכיוונתי את הסטופר.
השעה שמונה ודקה הצפירה החלה.
הפעלתי את השעון.
פתאום קמתי מהמיטה והתחלתי לרקוד. ולא  סתם לרקוד, רקדתי
בטראנס.
ואז לקחתי שרשרת והתחלתי לסובב אותה סביב לראש כמו ערבי.
דמיינתי שלצפירה יש קצב, באסים ומנגינה, למרות שאין לה.
ואז היא פתאום נפסקה . ..
כל כך קצרה . . .
הסתכלתי על השעון שעל ידי :"00:58" חמישים ושמונה שניות.
ואז רק הבנתי כמה שהצפירה של יום הזיכרון היא קצרה ולא
משמעותית בחיינו שהם צפירה אחת גדולה וארוכה (אני יודע שזה
קיטש, אבל הייתי חייב).
רק דקה (במקרה שלנו 58 שניות, האיש של הצפירה פישל, הפעם
מדדתי).
וחשבתי על ההורים שלי שבטח עמדו למטה כמו לולבים ותקעו את
הידיים שלהם בכיסים, והביטו לריצפה או לתיקרה לחילופין.
ואני, אני בניגוד לכל הדתיים שהולכים באמצע הצפירה ומתנהגים
כרגיל, אני רקדתי, ורקדתי כמו שלא רקדתי לעולם.
ועשיתי את זה רק כי הייתי לבד בחדר.
והראתי לעצמי שאני אוהב את המדינה שלי, וגאה בכל חייל שמת
והקריב את חייו למען המדינה.
 
   
                                           יום עצמאות שמח
ומבדח שיהיה לנו
                                             אוהב