[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חזקה מהרוח
/
אינטיליגנציה רגשית


"את מרגישה נבוכה?" (יש לך סיבות טובות. לא רק לך - לכולכם.
אפילו סט צלליות, כמו שקיבלה כל מזכירה זוטרה שסיימה לעבוד
כאן, לא יכולתם לקנות. חמישים אחוז הנחה ב'סופר-פארם', רק
לעטוף בנייר מהוה. בשביל הרשמיות.)
"אל תרגישי נבוכה, זה בסדר, העיקר מה שבלב." (בטח שזה העיקר.
אם מה שבלב לא היה מיתרגם אוטומטית למה שבחוץ לא הייתי נעלבת.)

"השקעתי, מה?" (חינכו אותי להתייחס ברצינות לכל דבר, להכין
מראש ברכת פרידה, ולא להיזכר ברגע האחרון לשרבט משהו על פיסת
נייר ולדחוף למעטפה עם סמל המחלקה.)
"יפה שחשבתי על כל אחד?" (שנה וחצי עבדתי כאן, רציתי לומר לכל
אחד כמה מילות פרידה אישיות, בטח שחשבתי על כל אחד.)
"אם זה לקח לי זמן? קצת, אבל היה לי חשוב." (אני אחת שהיה לה
זמן לחשוב על עשרה אנשים ואתם עשרה אנשים לא הצלחתם לחשוב על
אדם אחד. כולה עשירית מחשבה מכל אחד. זה כל כך הרבה?)
"לא, אל תעשו מזה עניין. נהניתי להכין את זה. תמשיכו לאכול,
טעים הספגטי הזה, חבל על הזמן." (שייתקע לכם בגרון. אל תצפו
ממני עכשיו להפיג את המבוכה.)

לא כל יום אני עוזבת מקום עבודה, ויושבת להכין משהו אישי לכל
אחד מהמחלקה. לא כל יום הצוות הזה שעובד איתי מפגין חוסר עניין
בוטה ומתעלם כמעט לחלוטין מהאירוע. זה לא שיש להם משהו אישי
נגדי, זה פשוט אופי המחלקה הזו, שפרטים קטנים (קטנים?!) זה לא
התחום שלה.



אני נכנסת הביתה בטריקת דלת ולב מרוקן. אימא שלי יוצאת מהמטבח,
אחוזת מערוך, נעמדת בפוזה שלא מביישת בעל חגורה שחורה בגו'דו.
"זו רק אני," אני צועקת תוך כדי שעטה לעבר המוקטעה שלי. אני
מקווה שהיא שמעה אותי לפני שגם הדלת הזו נטרקה בחבטה, קצת פחות
קולנית אומנם. הרי דלת פלדלת נטרקת בעוצמות כעס שמצטרפות
לחגיגת רוח חורפית מהחלון, לא דומה  לטריקת דלת העץ הפשוטה,
שמפרידה ביני לבין הסיכוי להינצל מפני לוחמה כימית או ביולוגית
אפשרית.

בימים כתיקונם אימא שלי, כמו כל פולניה טובה, נכנסת לחדר שלי
לשאול אם אכלתי כבר. בדרך כלל עוד לפני שהיא שומעת את התשובה
היא מתחילה לפרט את תכולת המקרר, המקפיא, האובן-טוסטר והארון
הסודי שמיועד לדברים טובים. אימא שלי אלופה בהדחקות. המציאות
יכולה לטפוח לה על הפנים, להיות כתובה על קירות, לנפנף לה
מהחלונות, ואימא בשלה - לא מבחינה. מהרגע שאני נכנסת הביתה אני
לא מפסיקה למדוד, באדיקות ודייקנות שלא מביישות את טובי
הגיאודטים בעת עבודתם, את הדרך למטבח. אימא שלי חירשת לקול
פתיחת וסגירת המקרר, המקפיא, המגירות, הארונות הבשריים
והחלביים, אלו שלמעלה וגם אלו שלמטה. היא עיוורת למול העלייה
ההדרגתית, אך הבטוחה, של ביתה יקירתה במעלות קילוגרמים קדושים
וטהורים, שאינם בררניים כלל ועיקר. קילוגרמים שמתיישבים
במקומות הנכונים והלא נכונים כאחד. אבל היום אימא שלי יודעת
שאין לנסות להתקרב אלי עד יעבור זעם, יירד מפלס התוקפנות,
ייטשטשו הורידים הפועמים על מיצחי, יירגע אי השקט
הפסיכומוטורי.

אני קורעת בחוסר סבלנות את הבגדים שעלי, משליכה אותם למערבולת
הבגדים האחרים שעל הכיסא מתחילת השבוע. "אחר כך," אני ממלמלת
לעצמי. "אחר כך" זה זמן בילתי מוגבל, אינדיבידואלי,
סובייקטיבי. "האחר כך" של מישהו אחר הוא לא "האחר כך" שלי.
איזה יופי שיש לי הזדמנות לאבק את הפילוסופיה האינסופית שלי.
זו שעלתה להוריי מולידיי כמעט שלושה התקפי לב (" הייתי בדרך
לאוניברסיטה והחלקתי אל תוך גדר ההפרדה" ), כמה ביקורים במוסך
עם חבלות בשלד, במנוע ובפח ("מי נתן לך רישיון, מי?"), מעל
חמישים אלף שקל שתלויים במסגרת מוכספת במסדרון. היתה זו פשרה
ביני לבין הורי, יען כי לא הסכמתי להפוך את קירות חדרי הוא
מבצרי למוזיאון תארים אקדמאיים, ויען כי מולידיי סברו שאין
גאווה גדולה יותר מצאצאית משכילה ואינטיליגנטית כמותי.  

אני משתחלת אל תוך הטרנינג הלא אופנתי שמשרת אותי נאמנה כבר
שלוש שנים, ונרכש בעשרים וחמישה שקלים בשוק. אחר כך אני פוצחת
בדיאלוג וירטואלי עם זיווה, האחראית שלי. אני מקללת אותה ואת
היכולות המתוחכמות שלה לאתר את נקודות החולשה שלי, ולצוד אותן
אחת-אחת. כשאני מסיימת איתה אני נזכרת בשאר צוות המחלקה ובמכתב
הפרידה המגוחך שקיבלתי מהם. אז אני מודה לאל על ההחלטה לסיים
את תפקידי בבית החולים. בסוף, אני מתחילה לחבוט בעצמי.
"קיבינימט," אני מסננת מתחת לשפם שכבר שבועיים מתגרה בי בכל
פעם כשאני טורחת להישיר מבט אל ריבוע המתכת המצופה שנקרא מראה.
"מטומטמת אחת. כן, מטומטמת רגשנית. מתי כבר תלמדי לא לתת
לאנשים שאת לא מעריכה להצליח לפגוע בך, מתי?!" בעוד השפם שלי
מתענג על פרץ הפירגון העצמי שתקף אותי בסתם יום של חול, אני
מנסה להרגיע את זרימת האדרנלין בגוף בשינון מדידטבי של מחשבות
חיוביות.

הטקס המרשים בעליל מסתיים כשאני מתיישבת מול המסך, אולי אמצא
נחמה ברמת הרייטינג שלי בקרב הקהילה הוירטואלית. אני פותחת
חלון ועושה ריפרש חינני. 19 אינטש שטוחים חורצים לי לשון
ומדווחים על שגיאת שרת - עכשיו מותר לבכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נערת מאה
שערים!!
כסי מבושייך
מקום סירחונך
ממנו יוצא הדם
המזוהם...


הפינגווינים
בשחור+חכמי
התנ"ך (תנו כסף)


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/3/03 7:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חזקה מהרוח

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה