כשהיא נכנסה לשם הזרועות שלה היו מכוסות חתכים.
יום קודם לכן היא חשפה את הסוד הגדול של החיים שלה, כאילו זהו,
אין יותר שקט. כאילו רצתה לטפוח לכולנו על הראש ולהגיד: תסתכלו
עליי, אני סובלת, אני צריכה עזרה.
ואני רציתי, כל כך רציתי לעזור, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה
פשוט להתכווץ לגודל עוד יותר קטן, להעלם עוד יותר, חשבתי: אולי
עכשיו הם סופסוף ישכחו מקיומי ויניחו לי בשקט. אבל זה לא קרה,
כאילו מישהו שם למעל מסתכל עליי ואומר - זאתי לא מגיע לה להנות
היא תסססססססססבול ככה, והוא אומר את זה ככה במין קול כזה ספק
נהנה ספק קובע גזר דין במין יובש שכזה.
ולא יצא לי לעזור לה. רציתי מאוד, אני לא יודעת למה אני כותבת
עליה בלשון עבר כי אחרי הכל היא עדיין בחיים, אבל בשבילי זה
מרגיש כאילו היא רק חצי בחיים. משהו חצי חי חצי מת ספק נהנה
מזה.
אז כל יום אחרי שאני גומרת ללמוד, לקרוא, לעשות את כל המוטל
עליי כי אחרי הכל אני צריכה להמשיך בחיים (ככה כולם אומרים),
אני נשארת שעות ארוכות ערה באמצע הלילה ופשוט בוכה, בתקווה
שהדמעות שלי אולי יעשו משהו, ישנו משהו, אולי יצילו אותה. אני
יודעת שזה בטח לא יקרה. הם כולם חושבים שאני לא מציאותית אבל
כל מה שנוגע לה הוא יותר ממציאותי בשבילי הרבה יותר. אז ממש לא
אכפת לי מה יגידו, הם יכולים להגיד שכבר עבר המון זמן ואני
צריכה להתגבר אבל זה עדיין כואב.הם יכולים להגיד לי שהכל יהיה
בסדר אבל אני לא אאמין. הם יכולים להגיד שאני ילדותית ואני
אמשיך לבכות כי כל מה שנוגע לה הוא אצלי בגדר פצע פתוח.