פעם הייתה לי תמימות. התמימות שלי הייתה מתוקה כזו, עם חולצה
בצבע תכלת וחיוך שובה, כמו שכל תמימות צריכה להיות.
היינו ישנות אחת ליד השניה, הולכות לגן הילדים ביחד, מכינות
שיעורי בית ואחרי הצהריים נהגנו לרדת לחצר ולשחק עד שאמא קראה
לנו לארוחת הערב.
ערב אחד מישהו בא ולקח לי אותה. הוא היה גבוה, כמו סולם, הרבה
יותר גבוה מאבא שלי, והיה לו ריח מוזר כזה, כמו ריח של אנשים
לא נחמדים.
ניסיתי לשכנע אותו שלא יגע בתמימות, כי היא הייתה החברה הכי
טובה שלי וממש אהבתי אותה, אבל לא היה לו איכפת בכלל, הוא פשוט
משך אותה ממני בכוח, מתעלם מהבכי של שתינו.
אחרי שהוא סיים להרוג את תמימות הוא השביע אותי שלא לספר לאף
אחד ואמר שאם אספר הוא יבוא לקחת לי גם את הילדות, ועליה לא
הסכמתי לוותר בשום פנים ואופן, כי היא הילדות הכי מיוחדת
שיכולה להיות.
כשחזרתי הביתה היו כמה כתמים על השמלה וכשאמא שאלה אותי מאיפה
הם, ישר חשבתי על ילדות ואמרתי לה שנפלתי בחצר. אמא לא
התעניינה יותר, רק אמרה שלהבא לא אצא לבד בשעות כאלה, כי היום
כבר אי אפשר לדעת מי מסתובב בחוץ.
בלילה לא הצלחתי להרדם. כל הזמן חשבתי על תמימות ועל איך שהיא
בכתה כשהאיש הלא נחמד הוריד לה את הבגדים והתחיל לנשום נשימות
מוזרות כאלה עליה.
רציתי לספר לאמא בשביל שהיא תבוא איתי לחצר ותנסה לעשות
לתמימות הנשמה מפה לפה, כמו בסרטים של המצילים מהים, אבל
כשהגעתי לחדר שלה ושל אבא נזכרתי בילדות ומהר חזרתי למיטה. לא
רציתי שיקחו לי גם אותה באותו היום.
שבוע לפני יומולדת 15 שלי ילדות התחילה לארוז את התיקים
והסבירה לי שאני כבר גדולה מדי בשבילה, ושהיא צריכה למצוא ילדה
אחרת. היא גם אמרה שנורא קשה לה לגור איתי בחדר מאז שלקחו לי
את תמימות, כי היא צריכה לתפקד גם במקומה, וזה לא פשוט בשבילה,
במיוחד לאור העובדה שמאז אני כבר לא מאמינה לאף אחד ובכלל,
מתנהגת בצורה כל-כך לא ילדותית, הרבה יותר בוגרת ממה שאני
צריכה להיות.
בבוקר של היומולדת שלי היא העירה אותי מוקדם ונתנה לי מתנה קצת
משונה, מעין נקודות אדומות על הפרצוף, היא אמרה שקוראים להן
התבגרות.
אחרי שאמרתי לה תודה ונתתי לה נשיקה, היא הלכה. לקחה את כל
המזוודות ויצאה דרך החלון, מזמזמת שיר של ילדים קטנים, קצת
שובבה הילדות שלי.
כמה דקות לאחר שהיא הלכה, התחלתי לחשוב על האיש הלא נחמד שכבר
לא יוכל לקחת ממני את ילדות, וישר הלכתי לספר להורים, שנראו
מבוהלים משהו, על תמימות ועל מי שגזל אותה ממני.
מאותו היום לא עזבו אותי בשקט, אפילו למסיבות של הכיתה לא נתנו
לי ללכת לבד. כל הזמן הביאו אנשים שלבשו בגדים מצחיקים
ושהכריחו אותי לדבר על היום שבו תמימות נלקחה.
בסוף גם השפיות שלי עזבה אותי, כי נמאס לה שהאנשים בבגדים
המצחיקים כל הזמן מפריעים לה ולא נותנים לה לישון בן שתים
לארבע, ואז בכלל נהייתי מוזרה, עם פרצוף מלא במתנות שילדות
נתנה לי ועיניים ריקות כאלה, שכבר לא אומרות שום דבר.
אם תראו את השפיות שלי, תגידו לה שהיא כבר יכולה לחזור, כי
האנשים האלה שמו אותי בחדר לבן וסגור ומאז הם לא מפריעים לי
יותר. תגידו לה גם שאני נורא מתגעגעת.. |