את אבא שלה הכרתי שיצא למסע ציד. באותו יום אביב צונן קוששתי
לי עצים כדי להוסיף לאש באח, כשלפתע הוא התקרב, אביר גבוה ויפה
תואר. התאהבתי. בהתחלה חשבתי שהוא היה סתם אציל נכבד, אבל אחרי
ששאלתי את אחד הרוכבים בפמליה שלו, הוא סיפר לי שהמלך בכבודו
ובעצמו יצא לצוד שועלים. מיד לבשתי את בגדי הנוצצים ביותר,
התאפרתי באיפור המשובח ביותר שלי, הטלתי עלי קצת קסמי סקס-אפיל
ויצאתי אל המלך.
אין צורך לומר שהמלך התאהב בי מהמבט הראשון. לא כל המכשפות
מכוערות עם שומות על האף, כי אני היית יפה, היפה במכשפות,
ורציתי לי את המלך, כי מי לא היתה רוצה להיות המלכה?
אז את הבת שלו הכרתי כשהוא הביא אותי לארמון. הבת היתה יפה מכל
אחת בממלכה, ויותר מכל אפשר היה לראות שהיא ממזרית לא קטנה.
ידעתי שמשהו רקוב אצל הילדה הזאת, מהרגע הראשון שראיתי אותה
ידעתי שהילדה הזאת, יש לה משהו בראש שמשפיע על כולם.
הימים הראשונים היו נוחים. השינוי מהבקתה הדלה שחייתי בה עד
לאותו הרגע היה עצום. משרתים בכל פינה, יועצים, אוכל וחום מכל
עבר. החיים עם המלך היו טובים. הדבר היחיד שהווה חור באותו זמן
לאידיאה מושלמת היתה הבת שלו, שלגיה. המלך אהב מאוד את ביתו,
כי היא היתה הבת היחידה שאשתו ילדה לו, ובזמן שילדה את שלגיה
היא מתה.
שלגיה השתמשה בכל מה שהיה לה כדי לקבל מה שהיא רוצה. היא היתה
חוצפנית ומניפולטיבית, והיתה עושה הכל כדי להשיג את מבוקשה.
היא השתמשה ביופי החיצוני שלה כדי לשדל את הגברים, הם היו
עושים הכל בשבילה, ואחרי זה היא היתה זורקת אותם לזבל כלעומת
שבאו. בנוסף לזה היא היתה מפיצה עלי שמועות, שאני מכשפה רעה
(שבסך הכל הייתי מכשפה טובה), שאני שונאת את הממלכה ושאני צמאת
דם. אפשר להבין אותה, אחרי הכל, היא חיה שנים רבות רק עם אביה,
ועכשיו נכנסה למשחק דמות חדשה.
ואז קרתה הטרגדיה. המלך נפל אל המשכב. בעודו גוסס הוא ביקש
ממני בקשה אחרונה, שלא משנה מה אני אעשה, שאני אמצא את מי
שהרעיל אותו ואנקום בו. הבטחתי לו שאני אעשה את זה אפילו אם זה
יהיה הדבר האחרון שאני אעשה אי פעם. הוא מת בזרועותיי. מיד
הלכתי למראה המדברת שלי.

"מראה מראה עזרי לי בשביל
לגלות את מי שאת המלך הרעיל"

השיבה המראה:
"הלא זה משה, נער האורווה,
שבזמן שהמלך רכב, רעל שם בארוחה".

דמעות עלו בעיניי. שאלתי:
"אבל למה, ספרי לי נא מראה יקרה,
למה עשה זאת ומה הכוונה?"

"בזמן שהמלך יצא לרכוב ביער,
שידלה שלגיה את זה הנער,
השתמשה הנערה בכל ערמתה
ונער המסכן נפל תחת קסמה.
נתנה לו הרעל שרקחה מבעוד מועד,
הוסיף הנער למזונו של המלך בעודו רועד,
אכל המלך, נפל למשכב
ויורשת הבת את מקומו של האב".

כך גיליתי ששלגיה הרעילה את המלך בשביל לרשת את מקומו, אך היא
קודם צריכה לעבור דרכי קודם! משה הוצא להורג מיד.
שלגיה לא הביעה שום צער על מות אביה, רק התחילה לעצב מחדש את
אולם המלוכה בצבעים מזעזעים של סגול וורוד. החלטתי שיש ללמד את
הילדה לקח. קראתי לצייד המוכשר ביותר בממלכה שייקח את שלגיה
לטיול קטן ביער, וכשהם יהיו מספיק רחוקים, שילמד את הפרחה
הקטנה לקח, ויהרוג אותה.
הצייד לקח את שלגיה ליער ביום הראשון של הקיץ. כשהצייד חזר הוא
מסר דין וחשבון, טען שהרג את שלגיה, ואף הראה לי את השרשרת
שהיתה על צווארה כעדות למעשה. שמחתי, מילאתי את משאלתו האחרונה
של אהובי, המלך, ועכשיו נפשו יכולה להיות שקטה בעולם המתים.
החלטתי לצאת לטיול ביער, לבדוק את בקתתי, אם היא עוד עומדת על
מקומה, אם אפשר להפוך אותה לבית נופש ביער, משהו אינטימי שלי.
יצאתי לטיול, הולכת בין העצים, קוטפת פרחים ומזמרת עם
הציפורים. לפתע הגעתי לבקתה. ראיתי מה עשו לה. הדלת הוקטנה,
החלונות הונמכו, נוסף לה אגף גדול שנראה כמו מחסן, ויותר מכל:
עכשיו גרו בו גמדים קטנים ומעצבנים. שבעה גמדים ליתר דיוק. ואז
ראיתי אותה... היא חיה.
חזרתי בסערה לארמון, ובעודי מצווה להרוג את הצייד ניגשתי למראה
ושאלתי אותה:
"מראה מראה שעל הקיר,
את הסיפור האמיתי בבקשה, באופן מהיר".

"הצייד שנשלח להרוג הנערה
נשבה, כמובן, תחת קסמה,
נתן לה ללכת, שרשרת לקח למזכרת,
ועכשיו היא נותרה, חיה ונושמת.
תפוח לקחי לך, מלכה נדיבה,
הכיני רעל בכמות מתאימה,
התחפשי למוכרת תפוחים זקנה,
צאי אל היער, הרעילי אותה!"

עשיתי כדברי המראה. טבלתי את התפוח ברעל, התחפשתי למוכרת
תפוחים זקנה והלכתי לעבר הבקתה. שלגיה, לאחר התלבטות מרובה
לגבי רוחב מותניה, הסכימה לאכול מהתפוח, ובאותו רגע שבו נגסה,
הא התעלפה ומתה. הגמדים הוצאו להורג, כמובן. כולם מאושרים
עכשיו בלי שלגיה, ואני היא זאת ששולטת בממלכה.
אותו כותב אגדות, נפל ברשתה של שלגיה וכתב סיפור לא נכון. את
דינו חרצתי מזמן. אני סך הכל חיפשתי קצת תשומת לב ושקט בחיים,
והנה יש לי אותם עכשיו. אני שולטת בממלכה באושר ועושר עד עצם
היום הזה.