"אל תדאג, זה לא יכאב הפעם" אמרה לו. אבל לא כך הוא חשב, הוא
הרהר כבר ימים ארוכים על זה והוא ידע שזה לא הולך להיות כך.
הוא ידע שזה הולך להיות הכי כואב שאפשר, הוא ידע שהוא הולך
לבכות בגלל זה הרבה מאד בלילות, הוא ידע שזה לא נכון, הוא ידע
שהיא משקרת. אבל בכל זאת, כנראה שהוא מזוכיסט בשיאו, כי הוא
הסכים. הוא אמר לה "בסדר, אני מוכן לתת הזדמנות שניה, אני רק
מקווה שהפעם זה באמת לא יסתיים ככה". כמובן שהוא טעה, כי לא
עברו כמה ימים, כמה שבועות, כמעט חודש שהגורמים הקודמים חזרו.
כל מה שהיה קודם, כל מה שעצר אותם קודם, כל מה שהפריד ביניהם
קודם, הכל חזר להווה. ושוב גיבורנו עומד, הוא כנגד העולם, כי
תמיד איכשהו זאת אשמתו. הוא תמיד יצא הרע, הוא. זה שתמיד רצה
לנסות שוב, רצה עוד הזדמנות, רצה שזה יצליח, הוא זה שיצא רשע
ומרושע. ככה זה הולך בימים כאלו. אבל כמה כבר הוא יכול לבכות
על זה, הוא צריך לקום ולעמוד על הרגליים וללכת לטייל, זה תמיד
עזר לו בעבר.

אבל, בואו נחזור קצת אחורה רק כדי שתדעו בדיוק על מה אני מדבר.
הכל התחיל לפני כמה חודשים, משהו כזה בערך, הם שניהם נסעו
לטיול משותף עם חברים, רק שבמשך הטיול הם גילו שדווקא מאד נחמד
להם ביחד, אבל מה שנשמע כמו התחלה של סיפור אגדות, לא היה כל
כך כזה קצר. לקח שבועות על ימים על שבועות עד שהם באמת התקרבו.
וסך הכל ההוא סתם פחדן, הוא לא עושה כלום, הוא בקושי הצליח
להזמין אותה לצאת איתו, וכשעשה זאת היה צריך לעשות את זה
בקלאסה וכך עשה. סיפור אגדות ממשי, רק שסיפור זה לא נגמר
כמתוכנן. לא, הם לא חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה, הם לא
חיו בטירה ביחד, הם פשוט לא. אחרי זמן דיי קצר, גם זה נגמר.
הנסיבות? הם שניהם היו צריכים לראות מה זה לאבד משהו, הם שניהם
היו צריכים לדעת מה זה אומר שלא יודעים מה יש לך עד שזה נעלם.
וכך היה, הם הלכו בדרכים שונות, מצער רק שהם שניהם באותה
הכיתה, אז קצת היה קשה לברוח ליער כל פעם שבאה סכנה.

וכך המשיכה השנה, כשעבר עוד חודש ועוד חודש והוא מנסה להמשיך
בחייו, וכפי הנראה היא דווקא הצליחה. היא כבר מצאה חבר חדש,
מישהו חדש לשמוח בקרבתו, מישהו חדש לשתף איתו דברים. לא שעם
גיבורינו היא כן שיתפה דברים, אבל עדיין.. וכן החורף הגיע,
וכבר התחיל להיות קר, והתחיל להיות גשום וכך גם על הקשר של
ההיא וגם זה נגמר. כנראה שפשוט היא לא מצליחה לשמור על הקשרים
שלה חיים, ואני מבין את זה. צריך לרצות משהו כדי שהוא יישאר,
וכנראה שהיא פשוט לא רצתה מספיק.

אבל מה קורה עכשיו, עד כמה שנראה שהסיפור נגמר, הוא לא. פתאום
היא מרגישה משהו חסר בליבה, גם גיבורינו מרגיש זאת, וכך נוצר
המצב שהם מדברים על לחזור. אני לא מבין למה הוא רוצה לעשות
זאת, הוא הרי יודע שזה שוב לא ייגמר בטוב. כאן בדיוק נכנס הקטע
שבהתחלה וכפי שכבר צוין שם, זה שוב נגמר. אותן הסיבות, אותם
הריבים, אותם הגורמים. זה גורלו של גיבורינו הנחמד, כל שעליו
לעשות זה להמשיך לחיות, חבל רק שהוא יצטרך לעשות זאת בעולם
אכזרי שכזה. ולצפות לחיים טובים, זה כנראה כבר יותר מידי,
כנראה שהוא יצטרך להמשיך לנסות עד שזה יעבוד.

אני מרחם עליו דווקא, הרבה יותר קל להיות כותב הסיפור מאשר
הגיבור בו לא שאצלי זה שונה בהרבה.