לאן שאני לא מסתכל אני נשאר עצוב. מועקה כזאת כבדה שלוחצת על
החזה עד שהוא לא יכול להתרומם כדי לפנות מקום לקצת אוויר
בריאות שלי. וגם מעט האוויר שנכנס דרך הגרון שלי נתקע רובו
בגוש די גדול שתקוע לו שם כבר כמעט שנה. גוש כזה שחוסם רק את
האוויר אבל נותן למילים המזוייפות שלי לצאת החוצה, כדי להראות
שכאילו הכל אצלי בסדר. וקצת האוויר שנשאר נכנס לי לריאות אבל
מייד יוצא באנחות הרווחה הקלות שנפלטות לי בכל פעם שמישהו שאני
מכיר לא זיהה אותי ברחוב. וגם המילים שלי לרוב עצובות. את מעט
המילים השמחות שהיו לי ביזבזתי בשנה האחרונה בהצגה הזאת
שהעליתי כל בוקר.
וגם כשאני לא מסתכל לשום מקום אני נשאר עצוב. עצבות שאין לאן
לקחת. עצבות שאין עם מי לחלוק. שאין לה סוף.