אני ואימי לא מסתדרות, אין בינינו הבנה, אנחנו חיות בעולמות
שונים לגמרי שאין ביניהם נקודת חתך אחת אפילו.
לפחות כך חשבתי עד היום.
תמיד אני ואימי היינו רבות ומתווכחות על הדברים הכי מפגרים,
שנראו לנו הכי עקרוניים.
מעולם לא דיברנו בטון רגוע ומבין אחת עם השניה, תמיד צעקות
ובכי.
נכון, זה נראה כאילו זה ככה אצל כל בנות העשרה אבל אני הרגשתי
שהמצב הרבה גרוע מאצל בנות אחרות.
מבחינתי היה יחס של חוסר כבוד וחוסר אהבה בין שתינו. כאילו אין
לנו ברירה, אנחנו חיות ביחד וזה מעיק.
אבל היום, היום קרה משהו שקצת שינה לי את המבט על אמא שלי.
היום מלאו לאמא שלי 49 שנות חיים. 49 זה המון!!!!
כמובן כמו כל בת, קניתי לה מתנה... אבל בהיותי בת נוראית
שכמוני המתנה הייתה קצת טכנית אם ניתן לקרוא לה ככה.
הוצאתי מכספיי האישיים מעל 300 לקניית ארנק חדש לאמא שלי כדי
שתחליף את הישן והמתפרק.
כשפתחה את המתנה וראיתי ניצוץ של אושר והערכה בעיניה מיד הבנתי
שכל מה שחשבתי עד עכשיו שגוי.
באותו רגע שהרימה את הראש חייכה אליי... ואני אליה... בפעם
הראשונה חייכנו שתינו ביחד אחת אל השניה...
הארנק מבחינתה היה סימן למחשבה, להתחשבות, להבנה ולכך שאני שמה
לב לפרטים הקטנים.. מי באמת שם לב שהארנק שלה מתפרק?!
אבל עכשיו אני מרגישה נורא, אני מרגישה שהטעתי אותה.. כי לא
באמת חשבתי על המתנה כמו שהיא ראתה את זה... לא באמת  ישבתי
ימים וניסיתי לחשוב מה הכי יגרום לאימי אושר...
פשוט מכיוון שאני מבקשת ממנה כסף והיא שולחת אותי לארנקה שמתי
לב שמצב הארנק לא טוב.. רק בגלל ה"חמדנות" שלי הבנתי כי זה מה
שהיא צריכה לקבל ממני..
אני מרגישה נורא.. אני מרגישה צבועה.. וקשה לי עם זה.. כי סוף
סוף אני מרגישה שמשהו ביחסים שלנו עומד להשתנות.. כמעט ב-180
מעלות אבל אני מרגישה שהסיבה שזה יקרה היא שקרית...
לא כנה... ואני מרגישה שאולי זה לא מגיע לי...