מוקדש לידיד הכי טוב, אוהבת אותך.
ישבתי על החלון והבטתי החוצה. נשבה רוח חזקה בחוץ וגרמה לעצים
לזוז בצורה די מפחידה. הבטתי למטה. הדרך למטה הייתה ארוכה.
עצמתי עיניים ונשמתי עמוק.
כבר לא הרגשתי כלום, לא חום ולא קור מלבד מגע קל בגבי.
הסתובבתי לאחור. זה היה הוא. והוא נגע בי ביד המדהימה שלו. ביד
שלו שפעם הייתה מעבירה זרמים חמים לאורך כל גופי. ועכשיו היא
סתם הייתה מכאיבה. לא כאב רותח. כאב חד ודוקר. התרחקתי ממנו.
אבל כנראה ששכחתי שאני יושבת על החלון והחלקתי במקצת. אבל
הצלחתי לאזן את שיווי משקלי על עדן החלון.
"את בסדר?", הוא הביט בי מודאג בעיניו הכחולות. כאילו שאכפת לך
באמת, חשבתי. כעסתי עליו כמו שמעולם לא כעסתי עליו. כעסתי עליו
כי הוא הסיבה לזה שאני מרחמת על עצמי. כי הוא הסיבה שאני לא
יכולה להמשיך הלאה. אם לא הייתי כל כך מאוהבת בו הייתי בטוחה
שזאת שנאה, שנאה אמיתית. אבל הוא היה מלאך. מלאך כמו כל
המלאכים: מושלם, אמיתי, אמין, גבוה, יפה ובלונדיני עם עיניים
כחולות גדולות וחיוך כובש וחם. היו לו ידיים מדהימות. כמו שלכל
אמן צריך להיות. היה לו כשרון. הוא היה מצייר מקסים. וכמו לכל
מלאך הוא לא היה מודע לכשרון שלו, ליופי שלו, ובכלל לזה שהוא
היה פשוט... הוא: מלאך.
יצירה זאת אינה גמורה, אז אתכם הסליחה...
ישנו המשך ליצירה זו בבפרגמנט עידן... |