זאת שעה מאוחרת בלילה ללא מוסיקה.
רק אור שחור לבן, תמציתי. לכתוב, לכתוב כי אני מכורה למלים כי
אני צריכה אותן כי אני פוגשת דרכן את עצמי.
שנים של גישושים, מי אני, ורגעים בודדים שאני פוגשת בעצמי
חשופה, ללא תכשיטים, ללא הרכות וללא הרשעות. ללא כלום, ללא
הרצונות והתשוקות ללא הרצון להיות אחרת או שייכת למישהו.
ללא לבוש עירומה, עירום קשה ולא מזמין עירום של סלע בלילה מול
ים ורוח חמה ויבשה.
מוחשית כמו גזע עץ ישר וחשוף
מוכנה להדוף בידיים חשופות את כל מי שיתקרב לאי שלי, אינני רק
רכה.
אני שחורה-לבנה כמו ידיעה מעיתון, כולי עטופה לפעמים ידיעות
חדשותיות מוגזמות לחלוטין, הרי ברור שהן כאן רק כדי לספק את
הצד התאב למידע.
עמוק בפנים יש חושך ואין מה להבהל , זה רק צל של שנים שסחטתי
מהן רק טוב מעצמי כמו שמוצצים את המיץ של הקרטיב ונשאר רק קרח
על מקל. ובסוף, נותר המקל לאחר שנמס הכל מסביב.
וזאת תהיה אני, והטוב לא יהיה מאולץ, והרע לא יהיה כפוי עלי,
אני אהיה.

זה לא קדימה שצריך ללכת. לפעמים זה אחורה.
אחורה לא אל העבר אחורה אל תוך. לשורשים שלי שמכרסם בהם ספק.

הלילה בלבד, לא ירוצו תמונות במסך העל שלי, אני רואה רק מה
שמול עיני, את שערותי מול הפנים, את אצבעותי הכותבות בלהט.
ואז את עיני הנעצמות וחושך שרצה להתבטא ולא נתתי לו מעולם.
שקט רב עכשיו.