אני נאבק עם כל הכוח שיש בי , "צריך להוציא את זה מהקופסא".
מעטפות , שקיות וחבילות ממוספרות, לכל דבר יש יעד , את שלי עוד
לא מצאתי.
יום שבת , די נינוח , אולי זה באמת הזמן לשכב פרקדן, לאט
להזדחל למן תנוחת דאייה מול השמש. לנוח מול הגלים ולשמוע את
צליליהם , אוחזים בי. רגע של רומנטיקה עם תיבול של מעט
נוסטלגיה.
תמיד חשבתי שאסתפק רק בלטעום, קצת מכל דבר. קצת מהתרגשות, קצת
מחרדות, מעט מכאב ונגיסה מהתאהבות.
לפעמים יכולתי להרגיש אתכם שם נוגעים בי. משהו חד וחזק.

"דני!" , אתה יודע, פחדתי שלא תחזור. אחרי התמוטטות הבורסה
בחורף האחרון, הכל היה נראה די אבוד. הצבעים השתנו, הריחות כבר
נמוגו. השרירים הננסיים שבתוך התאים האפורים אצלי הפסיקו
לתפקד.
אתה לקחת מטוס בלילה, ושלחת את עצמך לפרגוואי . חשבת שזה מקום
טוב להסתתר עד שהכל יירגע,  אבל אף אחד לא שכח, ובטח לא אני.
אני עדיין שואל את עצמי מה קרה לך, האם פחדת שלא תעמוד בדרישות
, הרי אני לא ביקשתי כלום. גם לא שתאהב אותי כמו שרציתי.
העיניים הכחולות שלי הפכו לאדומות. אמרת שאתה לא מרגיש שייכות
לפה , ושכל מה שפעם גרם לך להיאחז באדמה המזורגגת הזאת, כבר
נעלם ונשטף מזמן לאיזה בור ניקוז. אבל מה אני הייתי עבורך
לעזאזל , הרי גם בשבילי המושג "שייכות" , מבלבל.

שנה חיכיתי שתחזור. פעם כשהיה לך זמן איכשהו בין זיונים
חד-פעמיים עם איזה תיירת שתויה, לבין פגישת עסקים באיזה מפעל
היי-טק חדש שנפתח, היית עוד לוקח אותי לסיבוב על הירח, ומגלה
לי מה באמת היית רוצה לעשות בחייך.
לא היית שלם עם מה שהעניק לך אלוהים. אני בטוח שרבים היו
מתחלפים אתך. אשקר אם לא אומר שגם אני ידעתי לחטוא בעוון .
כנראה שהרצונות הקטנים שלי , היו פרובלמטיים שם למעלה . הבנתי
שאסור לי להסתנוור מהמחשבות המטורפות שלי על ציפיות שבמלא לא
יתממשו.

לפני יומיים אימא שלך צלצלה אלי. היא אמרה שאתה חוזר הביתה,
לישראל. כנראה שלא הייתה צריכה לומר דבר נוסף, הבנתי כבר הכל.
למרות שמרקם היחסים ביני ובין אמך היה עדין מאוד ושביר, גמעתי
כל מילה ממה שסיפרה עליך.
אני זוכר שהייתה לך מזוודה שחורה של איזו חברה איטלקית מוכרת,
גם הפעם לקחת אותה כמו בכל הסיבובים שלך באירופה. אך הפעם
הרגשת "צורך עמוק" להצטרף לתוכה.
איזה אגואיסט אתה! ידעתי שתלך לבד בלי שתיקח אותי. אפילו בלי
שתציע או תרמוז. חודשים של המתנה ובסוף אתה חוזר לי כמו
בן-זונה בארון שחור!

דני אולי תחזור?!