אני מרגישה לבד... לא לבד רגיל, אלא אני לבד. אני, לבד. לבד
זה תמיד היה, אבל בחרתי להתעלם, המצאתי לעצמי תירוצים למה זה
לא נכון, שבתוכי ידעתי, ידעתי שאני לבד. EVERYWHERE I GO, אני
לבד. הכוונה היא לא שאני פיסית בלי אף אחד, אלא נפשית. אף אחד
לא שומע אותי, אף אחד לא מקשיב, ולאף אחד לא באמת אכפת. לאנשים
אכפת רק מעצמם, מבעיות שלהם. הם עושים את עצמם מקשיבים, כדי
שאני לא אעלב, אבל הם בעצם שותקים בזמן שאני מדברת, לא יותר
מזה. ולאחר מכן חוזרים לעצמם, לבעיות שלהם. בלי אפילו להגיב
לדברים שלי, לא משנה באיזה מצב אני, גם אם אני לפני התמוטטות,
וגם אם אני בדיכאון... אף אחד לא יתעניין, אף אחד לא ישאל. אני
צריכה לשים שלט ענק בעזריאלי שאומר "כואב לי, אני צריכה תשומת
לב" כדי שיתייחסו אליי. אנשים ממספרים לי על הבעיות שלהם
בכמויות, בלי לחשוב פעמיים, כי הרי ניקול יכולה לסבול ולספוג
הכל, לא אכפת לה שיספרו לה אותו דבר 8 פעמים ביום, לא אכפת לה
לשמוע אותו שם 8 פעמים בדקה. ובתמורה, אף אחד לא יקשיב ליייי.
כי את אף אחד לא מעניין מה שעובר עליי, כמה שכואב לי, אם שמח
לי או עצוב לי.
אני יושבת עם אנשים ומדברת, ממרחק 0, ולא שומעים אותי! אני
יכולה להשתגע מזה.. אני לא במצב "איוויזיבול" כמו באייסיקיו גם
בחיים. אני מרגישה כמו אווויר. אווויר, יודעים שהוא קיים,
יודעים שהוא שם. מודעים אליו, אבל לוקחים אותו כמובן מאליו. עד
שהוא חסר, עד שהוא נגמר. אז, מגלים כמה הוא חיוני, כמה צריך
אותו, כמה הוא חשוב לנו. ונחנקים. פיזית, מנטלית, ונפשית. אי
אפשר לנשום.  פתאום אין אוויר. אני, יודעת את זה יותר טוב
מכולם, אני אסמטית, אני יודעת להעריך את האוויר. אפילו את
האוויר מעריכים יותר מאשר מעריכים אותי.. יש כאלה שיודעים
להעריך אותו, אלה שהוא חסר להם, כמוני. ואותי? אף אחד לא יודע
להעריך. ואם נמאס לי?? מה יקרה? אם נמאס לי שאף אחד לא באמת שם
בשבילי? שהיחידים שכן הם אחים שלי, והם מטיפים לי, לא תומכים
בי? ושכל השאר עסוקים רק בעצמם? אם נמאס לי להקשיב לאחרים
ולקבל %$#@ בתמורה? אם נמאס לי שאנשים עושים לי טובה שהם
שותקים בזמן שאני מדברת וברגע שאני עושה הפסקה בדיבור ,קוטעים
אותי במשהו שקשור אליהם, לבעיות שלהם??

אז פתאום לא תהיה ניקול.
זה מה שייקרה.