כשעמדתי שם עם הפרח ביד, הרגשתי קצת אידיוט. זה לא בגללך או
משהו, הרי את לא ידעת, גם לא בגללו, למרות שאני עדיין חושב
שהיית יכולה למצוא לך מישהו קצת יותר מוצלח ופחות עסוק. אבל
לעמוד סתם ברחוב, עם פרח ביד, ולהרגיש אכזבה כזאת, כל כך חזקה
עד שהפרח מתחיל כבר לנבול, יש בזה פן אידיוטי. תמיד תוכלי
להגיד שהייתי צריך לדעת, או שלא הייתי צריך לפתח ציפיות. אבל
את לא, בגלל שבטח אני לא אראה אותך יותר אף פעם, הרי אני לא
דיפלומט כמוהו, וחוץ מזה, מה בכלל יש לי לחפש בניקרגואה? אבל
גם אם היית אומרת, או לפחות רומזת, הייתי מכחיש, ובצדק. לא
ציפיתי לכלום, לא ממך, לא ממני, בטח שלא ממנו. לא חשבתי
שתסתכלי עלי אף פעם, רק רציתי להמשיך לחיות באשליה, שהקונסול
הזה שלך שבר לי ולפרח. כשאני חושב על זה, לא יודע איך הגעתי
למצב של להיות לידך עם פרח ביד, ועוד ברחוב דיזינגוף. הוא
דווקא היה פרח יפה, בריא כזה עם חינניות שמוצנעת בעלי כותרת
רכים ואציליים, הוא היה כמוך. ולפרח היה אותי, ולך היה את
'כבוד השגריר'. ואני והפרח נבלנו שנינו כשראינו אתכם פורחים,
מעניין מה היה קורה לשר החוץ הזה שלך, אם לך היה אותי ולו היה
את הפרח. |