רות ונעמי קמו ביום שטוף שמש בחודש אוקטובר שעננים מועטים
בשמיים סימנו את החורף הממשמש ובא.
באותו יום לא היו לימודים כבר אינני זוכר מדוע והבנות שמחו
מאוד לבטלה הנעימה, הן עלו במורדות ההר אל קו עצי האורן ושם
שיחקו שעות ארוכות בינן לבין עצמן במרדפים אין סופיים אחרי
החגבים ובחיפושים חסרי הצלחה אחר הצבים שתדירות היו משוטטים
באיטיות בינות שיחי אילת המסטיק הסבוכים.
לאחר מספר שעות רב של משחק שמעו את קולה של אמם עליזה שחזרה
לשעה קלה מעבודתה בבית משפחת כץ עם התינוק שמעון כדי להכין להן
את ארוחת הצהרים.
חסרות רצון ירדו שוב בשביל הכבוש לאורך המדרון ונזהרו לא
להיכשל באבנים הקטנות שריפדו את הרגבים החומים והיבשים של אדמת
הכרמל הדשנה.
למרגלות ההר בקצה השביל חצו את הגינה הקטנה שבה פרס את ענפיו
עץ הלימון הענק שמדי שנה נתן יבול בלתי מבוטל של לימונים
צהובים גדולים ועסיסיים ששימשו את משפחתנו ואת השכנים והחברים
לאורך כל החורף כולו וגם אז שאריות ריבת הלימונים שרדו עד סוף
הקיץ הבא.
בכניסה לבית הדירות הקטן קיבלה את פניהן אמם בסבר פנים חמורה,
מזכירה להן את חוסר שביעות רצונה מכך שהן לבדן בחורשת האורנים
וכי יללות התנים הנשמעות בלילות מתקרבות לבית יותר ויותר וכבר
נמצאו סימני חפירה וציפורניים למרגלות עץ הלימון.
אימא צחקה רות את לא יודעת כי התנים מתרחקים מבני אדם, ונעמי
והיא צחקקו כנגד אמם הפתיה, המפחדת מתנים.
הן הקטנות לא פחדו מהחיות ופחדי היער הגדול והחשוך באירופה לא
היו אלא נחלת העבר של אמן ואביהן ועל העבר היה אסור לדבר בבית
ואם עלה הנושא עננה שחורה הייתה עולה על פני הוריהן ומיד היו
משנים את נושא השיחה, כך עם השנים נמנעו הקטנות לדבר על העבר
ולכן סיגלו לעצמן קו מחשבה הדבק בעתיד בלבד.
לאחר שאכלו את הביצים שהשיגה אמן בשוק השחור תמורת הכסף שהיה
מגיע כל חודש לבנק. הכסף שאת מקורו שמעו רק באישון הלילה
בויכוחי המבוגרים בפינת האוכל הקטנה וגם זאת עקב צעקותיו של
צבי הנגר, " אתם מוכרים את דם משפחתכם עליה השלום" , ואת
תשובתו השקטה של אליעזר אביהן " הילדות שלי לא ירעבו כמו שאני
רעבתי " קמו הבנות ויצאו אל השביל הקטן ושוב עלו את ההר כדי
להגיע שוב אל חורשת באורנים הגדולה.
נעמי הגדולה עלתה על ענפי העצים וקטפה איצטרובלים וזרקה אותן
לאחותה שהמתינה בשלווה למטה ואספה את כולם לערמה גדולה. לבסוף
ישבו שתיהן על סלע גדול למרגלות אחד האורנים הגדולים והחלו
לחבוט באבן גדולה באיצטרובלים וכל להוציא את הגרעינים השחורים
הקטנים שבתוכם הסתתרו הצנוברים הלבנים שטעמם היה כטעם גן העדן
והם השכיחו מעת את דלותה של ארוחת הערב הממשמשת ובאה.
בעודן יושבות כך עם אוצר הצנוברים שמעו פתאום נהמה חזקה כמו
כלב שמירה הרואה זר בחצר, הרימה נעמי את עניה ומולה ראתה תן
גדול ואפור החושף שיניו במרחק כמה מטרים ממנה.
זעקת ייאוש עלתה בגרונה וכחץ מקשת אחזה בידה של אחותה ומשכה
אותה אחריה, רות שחשבה כי משחק משחקת איתה אחותה זינקה ורצה
אחרי אחותה אך כאשר ראתה את כלב הבר הדולק בעקבותיהן זעקה גם
היא באימה וכך רצו שתיהן והתן בעקבותיהן.
הן רצות והוא רץ כמשתעשע איתן וכך הגיעו לעץ הלימון , זינקה
נעמי לבין הענפים ומיד משכה את אחות אך החיה נעצה שיניה בשמלתה
הפרחונית של רות ומשכה.
בעודו נאבק בנעומי המושכת את אחותה ראו שתיהן את אימן עליזה
המזנקת מפתח הבית רצה אל התן והחלה להכותו בכל כוחה.
החיה שהופתעה לרגע קל עזבה את שמלתה של רות ונעצה את שיניה
הזרועה השמאלית של עליזה.
זעקת כאב ופחד עלו מפיהן של שתי הילדות ואימן , וכך נאבקת
עליזה בחיה שסירבה לוותר על טרפה ואז מאחור הגיע לפתע אביהן
אליעזר עם המעדר ששימש לעידור הגינה הקטנה ובאחת הנחית מכה
אדירה על ראשו של התן שעזב את זרועה של עליזה וניסה לתפוש את
התוקף הנורא שפגע בוא פתאום אך ידי הפועל החסונות הנחיתו מכה
אחר מכה על החיה עד שהוציאה את נפשה בעודו ממלמל לעצמו בשיניים
חשוקות " כאן לא נהיה טרף ".
לאחר המקרה לקחו השכנים את עליזה לד"ר גורביץ שתפר עשרים תפרים
בזרועה של עליזה ואילץ אותה לקבל עשר זריקות כואבות בבטנה כנגד
מחלת הכלבת ואת הנבלה שרפו צבי הנגר ואליעזר על מרגלות ההר
למען יראו ויראו שכן בארץ ישראל לא יהיו יותר היהודים לטרף קל
.
שנים לאחר מכן הבנות גדלו ועזבו את הוריהן אך מדי שנה בהתקרב
הגשמים הייתה עליזה מרגישה כאבים בזרועה המצולקת , והבנות
אומרות שעדין בכל שנה יושב אביהן בגינה הקטנה למרגלות עץ
הלימון ומשחיז את להבו של המעדר.