" לאליס יש כאב בטן" - זה משפט שיהיה בשבילי תמיד שם קוד
לתשובה מופרכת לשאלה שהתשובה עליה מסובכת.
יש אנשים אחרים, אני מבינה, שלא מכירים את אליס ולא חוו את מה
שאני חוויתי, שהמשפט הזה לא מזכיר להם שום דבר. להם יש משפטים
אחרים, לי יש את זה.
אולי זה היה צרוף מקרים מוזר, שאליס קבלה כאב-בטן בדיוק ביום
שאבא שלי נהרג, וכל השכנים היו עצובים ובכו סביבה  וככה אף אחד
לא התייחס למה שקרה לאבא שלי באותו יום בדיוק, חוץ מאימא שלי,
שנעלמה בכלל, לתוך חדר העבודה שלה, שאז עוד היה שלו, בעצם, עם
שני החיילים האלה במדים שבאו פתאום, בערב, ואמרו לה, ככה שמעתי
אחר כך, "שבי - שלא תתעלפי", שזה משפט רב משמעויות אחר, שם קוד
לטיפול מונע במקום שהמניעה היא בלתי אפשרית, ואני צריכה לדעת,
לפי המספר העצום של פעמים שאימא שלי התעלפה בחודש שלאחר מכן.
מצד שני - היא לא ישבה. אבל זה לא העניין.

הרבה פעמים אני חושבת על הבית הזה, שממול לבית שלנו. (מפריד
ביניהם מסדרון של חדר מדרגות, עם פסים חלודה וצהוב מנוקד,
והארון, עם המפתח בארון והמעקה השחור המתקלף ברעש נעים וריח
חמוץ) איך מצאנו את עצמנו שם וכל השכנים מסביב לאליס הבוכה,
ואני שואלת את שרה אשתו של השופט למה אליס בוכה והיא משקרת לי
כאילו שהיא הופכת לשקרנית פתולוגית כשבעלה השופט לא בסביבה.