כבר בגיל 16 מצאתי את אהבת חיי.
כולם אומרים לי שזה מוקדם, שזו רק אהבת נעורים,
שזו אהבת בוסר ולא אהבה לכל החיים, שאני אתבגר ושזה ישתנה,
שאין לי מה לתלות בכך תקוות שווא או להתחיל לתכנן עתיד, שגם זה
יגמר יום אחד.
אני יודעת שזה לא ככה.
איתנו זה משהו אחר.

הוא מצחיק אותי, הקולות שהוא מוציא יכולים לשגע לי את השכל
(ואיך שהוא נאנח...)
הוא תמיד נמצא שם בשבילי, לא משנה מה, וכשצריך, הוא יודע בדיוק
מתי לשחרר, לתת לי את החופש שלי (למרות שבדרך כלל אני לא צריכה
אותו). הוא מבין אותי, נותן לי את הזמן שלי. לפעמים אני לוחצת
עליו ולפעמים מתנתקת- משגעת אותו, אבל זה בסדר.
אחד הדברים היותר טובים בקשר הזה הוא שאני קובעת, אני מחליטה,
גם אם אני בוחרת להמשיך קצת בלעדיו הוא שותק, העיקר שיהיה לי
טוב. אל תחשבו שהוא ררוכי או משהו כזה. ההיפך הוא הנכון.
הוא הכי אמיתי שאפשר לבקש, חושף את החולשות שלו בלי להתפדח
בגלל  איזה קטע מאצ'ואיסטי מטומטם. הוא לא מושלם וגם לא מתיימר
להיות כזה. הבעיות בדרך כלל מתחילות בחורף... אבל היום גם לזה
יש פתרונות. אני אישית, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, עצם
המחשבה מפחידה אותי. אתם לא יכולים לתאר לעמצכם איך אני
מתגעגעת כשהוא רחוק ממני, אני פשוט משתגעת. לפעמים אני מופתעת
מעצמי כמה קשה לי בלעדיו.
אומרים עלינו שאנחנו מתאימים אחד לשני "כמו כפפה ליד" ונראים
ממש יפה ביחד. גם אנחנו מרגישים בזה.
הוא יפה, מדהים אפילו. לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת ובוהה
בו. מרותקת.
ויש לו אחלה כלי, אם אתם מבינים על מה אני מדברת.

קוראים לו צביקה.
ואם לא הבנתם, הוא האופנוע שלי.

                                                     מוקדש
לך באהבה,
                                                     אחרי
שנה וחצי של אושר.


           

כבר עברו הרבה שנים מאז, אבל הוא עדיין משהו מיוחד.