המחשבות במוחה של ענבר זזו מצד לצד.
בזמן שניקתה את המטבח, כי היא ילדה של אימא, חשבה ענבר מה תעשה
מחר.
ואפילו שמה לב שזה חרוז.
היא ניסתה לחייך, אבל לא הצליחה. למרות שהיו לה דווקא סיבות
טובות... והיא לא הבינה למה רע לה כל כך. וזה שיגע אותה.
יש לה ציונים טובים, היא כבר לא רבה עם אימא שלה, חברות שלה
באות אליה כל יום, והיום היא קנתה ג'ינס ממש יפה, ואפילו עכשיו
יש לה חבר.
אבל עדיין היא לא הצליחה לחייך. 'לא הכל שחור,' חשבה ענבר.
אבל משהו בפנים הציק לה, והיא ידעה מזה היה,
וניסתה להתעלם, כמו תמיד. היא המשיכה לטאטא את רצפת המטבח,
המחשבות לא הניחו לה להתרכז.
הן קפצו מצד לצד, הכאיבו למוח שלה עד כדי כך שהיא רצתה להחזיק
את הראש בין הידיים ולצעוק.
היא ידעה מה יש לה, אבל לא רצתה למצוא לזה תרופה.
היא כעסה, מאוד. והיא אפילו לא יודעת מאיזו סיבה היא הבינה את
זה רק עכשיו.
מאיזו סיבה היא הבינה ש...לא חשוב.
כמו שהיא תמיד אומרת, זה באמת לא חשוב.
ענבר התחילה לשטוף כוסות, זה משו שהרבה זמן היא לא עשתה...בגלל
הפחד.
כבר יותר משבוע שהיא שוברת דברים בקצב. סתם דברים נופלים לה
מהידיים, ממש סתם.
אבל כמו שענבר יודעת, אין כזה דבר סתם.
דמעות התחילו לנזול מעיניה של ענבר. כשהיא חשבה על אותו יום
שישי, כשיצאה משם...
היא הרגישה משהו שלא הרגישה הרבה זמן. אהבה. אושר. כיף.
אבל אולי זה היה רק הכיף בלי שאר הדברים.
ומצד שני, היא הרגישה כל כך רע. כל כך כעסה על העולם, יותר
מאשר על עצמה. כל כך כעסה שהיא במקום הזה, שבו עושים שטויות
ועוד נהנים מזה. כעסה על עצמה, ועליו, ועל אלוהים- שהיא כבר לא
יודעת אם הוא שם או לא, כי כולם מתווכחים סביבה על הנושא
המטומטם הזה- אז כבר אין לה דעה, וכעסה על ההורים שלה, וכעסה
שהיא בוכה, וכל כך כעסה על כל העולם שהכוס ששטפה נשברה בין
ידיה.
ענבר בכתה בשקט, והקשיבה לרסיסי הפיצוץ שהדהדו בבית. והמשיכה
לבכות.
דם התחיל לנזול מהאצבע. היא פתחה את הברז ושטפה אותו, וזה היה
כל כך יפה, הדם בין שברי הזכוכית. אבל תפסה את עצמה ואמרה שאין
בזה שומדבר יפה- זה דם, שנשפך. וזאת זכוכית...(מאיטליה)
שנשברה. ואין בזה שומדבר יפה.  
היא שמה פלסטר על האצבע המדממת, והמשיכה לבכות. והבינה.
שגם לה נשבר. פשוט, נשבר לה.
"נשבר לי כבר...." אמרה ענבר.