"אני מודה שבהתחלה, לא ממש התלהבתי. שאלתי את החבר שלי שהראה
לי אותו לראשונה: "מה צריך לעשות פה?" והוא ענה לי "לקפוץ".
"לקפוץ?" שאלתי אותו בזלזול "על זה כל המהומה?" "כן" הוא ענה
לי "זה מאוד כיף! נסה בעצמך!" אז ניסיתי. "הי זה דווקא נחמד"
אמרתי לעצמי כשאני מתמרן בין הקומות מדלג בדילוגים קלים מעלה
מעלה... אחרי חודש כבר הייתי מכור. מה לעשות, פשוט התמכרתי!
התמכרתי לקול, לתנועה שלו. כזאת רגועה ושלווה. התמכרתי לחיוך
המאושר שהיה מרוח על פניו כשהקפצתי אותו ויצאו לו כוכבים
מהתחת. התמכרתי לפירגונים ולמחמאות ששפך עליי מכל עבר כשהייתי
"טוב", "מגניב", "גדול" ואפילו "מדהים"! הייתי ממש שקוע בתוכו.
לא שמתי לב שאשתי עזבה אותי בגללו ושבגללו שכחתי לשלם מסים.
האמת שגם לא היה לי אכפת. "זה רק אני ואתה!" הייתי אומר לו
"ושיזדיין כל העולם המחורבן הזה!" הייתי הולך איתו לישון בלילה
וקם איתו בבו..." "אוקי, זהו!" אמרה האחות שנכנסה לתא "שעת
הביקור הסתיימה!"  "א...את יודעת שהצלחתי להגיע לקומה 405?"
שאל אותה המכור "כן, כן, אני יודעת..." ענתה האחות "עכשיו בוא
לקבל את הזריקה שלך!"

וד"ר וון דארק יוצא ממוסד הגמילה עם ערימת דפים שבהם כתוב
סיפורו המרתק של המכור. סיפור שלבטח יוסיף למחקר המעמיק
שלו...


מי שלא הבין, שיוריד את המשחק הגאוני icy tower