אתמול נסעתי לטרזינה.צקי רצה לשמח אותי ולהיות איתי למרות שהוא
אפילו לא יודע למה.
הוא כאילו שונא אותי אבל לא באמת.כי הוא כזה נחמד.
אז הוא בא.הוא אפילו הקדים,ולי לא היה אכפת,אני כבר הייתי
מוכנה,עליתי למכונית,והיו שם שירים יפים,בצורה חזקה,כי גם הוא
דיי חירש,כמוני,רק באוזן השנייה.
וטסנו...רציתי לדבר מההתחלה לומר לו שהוא לא היה חייב לבוא אם
לא בא לו.אבל לא רציתי.כי לא היה לי מה לעשות.
(הרגשתי כל כך עצובה...)
הוא עבר את הכבישים.וכל מילה שניה שהוא אמר-אני צחקתי.איתו
הייתי שמחה.

הגענו לטרזינה.נכנסנו ואחרי שלא שמעתי מה המלצרית אמרה
התפוצצתי מצחוק.כי זה היה משעשע.ונורא התרגשתי,לא רציתי לעשות
מהלכים מיותרים...
אז ישבנו על הכריות ולשנינו לא היה נוח על,אבל ביחד כן.
הזמנתי שתייה חריפה...איזה חריפה...מרגריטה...בטעם תות.
(כי תות זה הכי טעים.זה מה שלואי אומר.)
והוא הזמין מילק שייק כי הוא נוהג אחר כך,וגם יוצא למסיבה.וגם
עישנו נרגלת (נרגילה למי שלא מתמצא במונחים שלי).
שנינו ניסנו לעשות עיגולים.לא הלך,אז וויתרנו.

לבסוף,החברים שלו התקשרו ולקחו אותו למסיבה.לקחו את המצחיק הזה
ממני.
אבל הרשתי לו.כי הוא היה כל כך נחמד.
והוא החזיר אותי הבייתה אחרי שאני חצי גמורה.נתתי לו נשיקה על
הלחי.וחיבוק.אמרתי שלום יפה.ותודה.
והלכתי.
עם חיוך על הנשמה.