גבותיו של ד"ר גורליק נתקמרו. "אמרתי לך שתעזבי אותי במנוחה,"
הרים את קולו, "לכי, אין לך משהו יותר טוב לעשות עכשיו? לכי.
צאי מכאן." לא הבנתי על מה ולמה. בסך הכל דיווחתי לו על עלית
חום אצל מנחם, הבחור ששוכב בצד שמאל ליד החלון. היססתי. לצאת?
את חדר שתיים אסור לעזוב, אפילו לא לשנייה. "אם את רוצה לצאת,
את חייבת שמישהי תבוא להחליף אותך," הדהד באוזניי קולה הצורמני
של ראומה, האחות האחראית. ועכשיו לא ידעתי ממי לחשוש יותר,
מראומה, שכל רגע עשויה לשעוט פנימה כרוח סערה, או מד"ר גורליק
שעומד ונובח עלי ומגרש אותי מהחדר.
עוד יזרקו אותי מבית הספר לאחיות בגללו, ואני רק בשנה שניה. לא
הייתה לי ברירה ויצאתי, סוגרת אחרי את הדלת בשקט. נעמדתי ליד
דלת הכניסה, מאזינה לשקט הבוקע מהחדר והמתנתי. קיוויתי שד"ר
גורליק יצא עוד מעט את החדר ואוכל לשוב מבלי שמשהו נורא יקרה.
ממולי בפרוזדור הארוך זיהיתי את אימא של מנחם ואת האבא שלו,
יושבים ומעשנים בשרשרת. באותם הימים כולם עישנו, רופאים,
אחיות, בני משפחה, אפילו חולים כשמצבם הוטב. גם השלטים שהיום
מעטרים את כל המקומות הציבוריים עדיין לא נולדו. והוריו של
מנחם, כמו כל ההורים של הנערים ששכבו במחלקה הנוירו כירורגית,
עישנו בשרשרת. אבל להורים של מנחם, בניגוד להורים של נערים
אחרים במחלקה, לא היה שום סיכוי. כי מנחם לא היה נפגע תאונה של
יום ששי ולא ריסק את אבריו בניסיון להוכיח מי הכי מהיר.
מנחם גסס במחלקה הנוירו כירורגית מכיוון שסבל מ Myasthenia
gravis. מחלה נוראית, שאז ידעו עליה מעט מאוד, למעט העובדה
שאין לה מרפא. להיות כלוא בגוף שלא מתפקד, עם מוח שכן, זה הכי
נורא שיכול להיות. רק העיניים של מנחם עדיין דיברו, אבל לא היה
מי שיאזין. אימו הייתה יושבת שעות לידו, מלחשת "עוד תראה, הכל
יסתדר, אתה תחזור הביתה." ואני? אני עשיתי לו סקשן, כל פעם
שכמעט נחנק וידעתי שעוד מעט יחובר למכונת ההנשמה ואחר כך נצפה
בגסיסתו האיטית.
איני בטוחה אם הוריו של מנחם ידעו בדיוק את האבחנה, או את
הפרוגנוזה. אנשים קשיי יום, שהתגוררו במושב שאינו מופיע על
המפה. כמעט ולא משו ממיטתו של מנחם. את אביו לא ראיתי מזיל
דמעה, רק מגדל זקן מאפיר. אמו ישבה בפינה ספר תהילים בידה.
בוכה ומתפללת. הולכת לחדר שתיים וחוזרת. בוכה ומתפללת וחוזרת.
בשעות אחר הצהריים היו מניחים לדודתו של מנחם להחליף אותם לשעה
קלה. ובלילה היו משמרות מתחלפות, האחים הגדולים של מנחם,
והאחים הקטנים. אבל כשהורע מצבו, עברו ההורים דירה.
עמדתי והמתנתי מעברה של הדלת בחדר שתיים בוחנת בעיני את
הפרוזדור. מקווה שהאחות ראומה לא תגיח פתאום ותרעים עלי בקולה
העמוק והצרוד מסיגריות. מקווה שד"ר גורליק לא עושה שום דבר לא
חוקי בחדר של החולים הקשים באמת. לא שחשדתי בו. רק הייתי
מוטרדת. עברו חמש דקות עד שיצא, נשימתו קצרה ושולי מעילו
מתנופפים. "את יכולה לחזור לחדר." הפטיר ונעלם במסדרון הארוך.
פסעתי פנימה בחשש מסוים והבטתי סביבי. רחש מכונות ההנשמה המשיך
לגרד את האוויר. בחוץ נשבה רוח קלילה, מחדירה פרחים סגולים דרך
החור שברשת החלון. כבר מזמן היו צריכים להחליף את הרשת, אבל אף
פעם אין מספיק כסף. גם את מכונות ההנשמה היו כבר מזמן צריכים
להחליף, כמו אלו שנמצאות בחדר התאוששות. טוב מספיק להתבטל,
מדדתי סימנים לשלושת החולים בצד ימין. יישרתי את גלגלי המיטות
ומתחתי מחדש את המצעים, לכבודה של ראומה. אחר כך עברתי לצד
שמאל. אחרונה הגעתי אל מנחם. הוילון מסביב מיטתו של מנחם היה
חצי סגור. מעניין, כשיצאתי את החדר היו כל הוילונות מוסטים.
ומנחם מתקשה לחיות שלא לדבר על הסטת וילונות. הצצתי פנימה.
פניו של מנחם היו שלוות, אך הסדין שעל חזהו לא זז. לרגע חשבתי
שאיני רואה טוב והתקרבתי. רק העירוי זרם בלהט. מיהרתי להאט את
קצב הטיפות והרמתי את עיני. מולי עמדה ראומה, על פניה חיוך
עצוב. "כן," אמרה. "ד"ר גורליק סיפר לי שהיית מאה אחוז. הוא
עכשיו מוסר את ההודעה למשפחה. בואי אעשה לך כוס קפה אלא אם כן
את לא שותה לפני שאת הולכת לישון."
לא האמנתי למשמע אוזניי. ראומה חביבה אלי? ועוד בשעה כל כך
מוקדמת של בוקר וד"ר גורליק מספר שהייתי מאה אחוז על מה ולמה?
על שהייתי צייתנית. מיהרתי לכתוב את הרפורט. ליד שמו של מנחם
רק צינתי exitus, כמקובל במקרים מעין אלה. ואחר כך מבלי משים
הוספתי גם ציור של מגן דויד קטן. בזוית העין ראיתי את ההורים
של מנחם. אימא שלו כבר לא בכתה. רק ניגשה ללחוץ לי את היד ולא
אמרה כלום.
כעבור יומיים כשנכנסתי לחדר השתייה, ראיתי את ד"ר גורליק, אוחז
פניו בידיו ועיניו רטובות. מיהרתי לצאת למרות שרציתי לומר לו
הרבה דברים, אבל תלמידות לא דיברו באותם הימים עם רופאים
בכירים.
לא סיפרתי את הסיפור לאיש, בשביל מה, אבל השבוע ראיתי מודעת
אבל קטנה המדווחת ביובש על ד"ר גורליק שהלך לעולמו. ואני דווקא
בניתי עליו שיהיה הרופא שלי כשיגיע יומי. עכשיו אצטרך לחפש לי
מישהו אחר.
|
