התעוררתי, מתוח מתמיד, לבוקר לא מיוחד. בחדשות שוב דווח על
תקרית ירי בשטחים, עוד פיגוע תופת נמנע, הדאו ג'ונס מראה עליות
חדות ( מה שזה אומר ) ומזג האוויר הצפוי להיום: חם מהרגיל.
עצמתי עיניים רק לרגע, וכשפקחתי אותם נלחצתי לגלות שעברה
כמחצית השעה. במהירות התלבשתי, צחצחתי שיניים, קצת קרם בשיער,
אפטר שייב ויאללה לדרך.
סיוטו של כל המגיע של כל המגיע לתחנת אוטובוס זה לגלות אותה
ריקה, וכך היה בבוקרו של יום רביעי זה. השעון מתקתק, אך
האוטובוס לא נראה באופק. לפחות כבר איני לבד, קבוצה של  אנשים
מבוגרים ובנות עשרה כרכרו סביבי, שולחים מבטים אל השעון, כאילו
יוכלו להאט את תנועת המחוגים. מדי פעם נשלחת הצצה לעברי מהנערה
שמשמאלי, אך ביישן שכמוני לא יכול להישיר מבט חזרה. ואפילו
כאשר שאלה " מה השעה ? " ( למרות שענדה שעון..?!)  עניתי קצר
ולעניין " עשרה לשמונה ".
לבסוף האוטובוס המיוחל הגיע, האנשים מתגודדים על מי יעלה
ראשון, כמו ילד טוב, המתנתי שכולם יעלו, ואנכי המאסף. ביקשתי
כרטיסייה, הנהג הביא לי כרטיסיית נוער, אך שומר חוק כמוני ביקש
כרטיסיית מבוגר ( הבייבי פייס שלי לא פעם גרמו לכך שלא אכנס
לדיסקוטקים ואף חשבו בצבא שעשיתי פורים כל יום, מחופש לחייל ).
נכנסתי פנימה עד כמה שיכולתי, היה עמוס. מדי פעם נשמע קולו של
הנהג " להיכנס פנימה " ותמיד אותה בחורה תקועה במעבר, מונעת כל
אפשרות להתקדם.  כל נסיעה זה פרק ב "השרדות" והמנצח הוא מי
שעומד אחרון. כעבור כמה צעקות לפתוח את החלון, צעקות של " רגע,
רגע " מפיהם של היורדים הגענו לבורסה. רוב האנשים יורדים בתחנה
זו, ואז האוטובוס נהיה מרווח. עוד לא הספקתי למצמץ ושם היא
הייתה, מלאך, אראל, כרוב, שרף יצור שמימי בעל עיניים ירוקות
בוהקות.
נשימתי נעתקה, וליבי הואץ לאלף פעימות בדקה.
היא ישבה בחלק האחרון, יפיפייה, דוממת ומתבוננת. כשמבטינו
הצטלבו שריפה פרצה מתוך ליבי.
מבטה היה מתחנן, בוא אלי, אמור משהו, שב לידי, אך רגלי מיאנו
לזוז, הייתי משותק.
בין הצצה להצצה, עינינו שוב נפגשו, רק לרגע קט, אחד מאיתנו היה
מסיט את העיניים. התחנה התקרבה, ושעתי לרדת הגיע. רציתי לתת
מבט אחרון, כאשר היא נעמדה והתקרבה אלי, הייתי מבולבל, אך
שמרתי על קור רוח, שנינו ירדנו ללא מילה, בוחנים מקרוב האחד את
השני. היא נראתה צעירה, תלמידת תיכון, אולי כיתה י"ב. גמגמתי
משהו, אך לא נראה שהיא שמעה, והודיתי על כך, כי כנראה פלטתי
משהו מוזר שאינני זוכר מהו. נתתי לה לצעוד לפני, ליהנות מתווי
גופה, לרחף, לחלום.. מידי פעם שלחה מבט אחורה לכיווני, אך לא
מצאתי את הידיים והרגליים שלא לדבר על המילים המתאימות.
התקרבנו לשטח בית הספר, היא כנראה תלמידה מן המניין, ואילו אני
סטודנט המשפר יכולות הנדסיות בפיזיקה לקראת האוניברסיטה.
כל היום ראיתי אותה בנוסחאות, למדנו אלקטרוסטטיקה וחשמל ורק
חשבתי על הזרמים שהעבירה בגופי. המחשתי את חוקי ניוטון וכוח
הכובד בכך שנפלתי שדוד לרגליה.
השיעור האחרון הסתיים, פרצתי החוצה לתחנת האוטובוס, אולי אראה
אותה, אפילו לשניה. אכזבה, היא לא הייתה שם.