שקט,כ"כ שקט כאן מסביב.הולכים כולם בטור,צועדים לאט לאט,אחד
אחרי השני.אף אחד לא מוציא מילה מפיו,כל אחד מתייחד עם עצמו.
מנסים לעכל,אבל זה לא נראה אפשרי. הנוף הפסטורלי נכנס עמוק
לנשמה ,ורק מעצים את הזוועה. אילו לא היה כאן כ"כ יפה,היה יותר
קל לשנוא.
וזה לבד,בחו"ל, בלי אבא ואמא,פעם ראשונה, כואבת. וחברים, באים
לחבק,מנסים לעזור,עוצרים את הבכי,לא נותנים לו להתפרץ.
וזה הופך לצחוק, מתגלגל,עזבנו את המקום הנורא מכל,
והיא-צוחקת.
זה לא זלזול, זאת הדרך שלה להתמודד עם המציאות הכל-כך כואבת.
ומה אתם מתפלאים? , הלוא מיהרתם אליה,לנחם אותה, להשתיק את
הבכי,אבל הכאב לא חדל מלהתקיים, והיה חייב לצאת בדרך כלשהי.
לבד.משלחת גדולה אבל כ"כ כ"כ לבד. עם החוויות,והתחושות
שמשאירות המון סימני שאלה, שלא מסוגלות להבין איך זה קרה.
ופתאום כבר רוצים הביתה. מעניין,חשוב ונותן המון, והיו גם הרבה
רגעים של כייף ושל שמחה והתפרקות. 11 ימים בסך הכל, אבל
הגעגועים ישנם.
והארץ שלנו,מלאת המלחמות והדם,חוזרת להיות אדמת הקודש המופלאה,
המשרה בטחון,זוהי ארצי.
ויומיים אחר-כך,על שולחן הסדר,מספרים חוויות אבל מי שלא נסע,
באמת לא יוכל להבין.
והארץ תדע עוד ימים קשים מנשוא,והמחשבות על החיים כאן לא ירפו,
אך דבר אחד אדע,כאן מקומי.
לא אתן לכאב להשתיק אותי,לא אתן לזמן לעבור ולהציף את הארץ
בדם.
זו הארץ שלי,שלנו,לתמיד.

נכתב בעקבות המסע לפולין,מרץ 2002.