היא שמה את המסיכה ויצאה לרחוב.
היא פוגשת אותם שוב ושוב, כל יום מחדש, וכל פעם מחכה שהם יגרמו
לה להוריד אותה. שהם יעשו משהו אמיתי. אבל זה לא קורה.
היא שמה את המסיכה ומורידה אותה כשהיא הולכת לישון. אז היא
מרשה לעצמה לבכות בכי אמיתי, בכי בלי מסיכות.
היא שמה את המסיכה והולכת איתה לכל מקום. וכולם רואים אותה רק
מבחוץ, כי המסיכה יוצרת חומה שלא נותנת לאף אחד להכנס לבפנים.
היא מורידה את המסיכה לרגע, הם נבהלים, שותקים, הולכים,
בורחים, ולא חוזרים לעולם....
אז היא מחזירה את המסיכה בחזרה ומוצאת עוד חברים אמיתיים... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.