עמדתי שם ליד שולחן האוכל, כרגיל, ובחנתי את המועמדים להכנס
לקיבה שלי. הסתובבתי לרגע כדי לראות אם מישהו שאני מכירה כבר
בא, ואז ראיתי אותו. הוא. הוא בא.
הלב שלי ירד לתחתונים לשנייה, וחייכתי. כמו מפגרת חייכתי. הוא
ראה אותי וחייך גם הוא. אלוהים איך שדברים קטנים יכולים להמיס
אותי.. הסתכלתי עליו ומחשבות זימה שונות ומשונות התחילו לאכלס
לי את הראש, משהו סטייל עשר דברים שהייתי רוצה לעשות לו
עכשיו.
הוא ניגש אלי וחיבק אותי. הוא שוב פעם חייך, ושאל אותי מה
שלומי. התחלנו לדבר, משימה די קשה כשחצי מהריכוז שלי מופנה
להחלטה האם העיניים שלו ירוקות דבש או ירוקות חום.
אמרתי משהו והוא צחק. איך שאני אוהבת שזה קורה. כשמשהו שאני
אומרת או עושה גורם ליצור המדהים הזה לחייך. המשכנו לדבר, ואני
המשכתי לרחף. אם מישהו הייה נכנס לראש שלי הוא הייה רואה רקע
פסיכודלי עם הרבה צבעים וריחות, וחדי קרן וכוכבים עפים מפה
לשם, כמו באיזה פלאשבק לכל סרטי דיסני שאי פעם ראיתי.
וכמו מתוך סרט נעורים פלצני, היא נכנסה. היא.
היא באה אליו וחיבקה אותו מאחור, והוא הסתובב ונתן לה נשיקה.
לא סתם נשיקה, אלא משהו כמו חקירה אוראלית מקיפה עד השקדים.
אמרתי לה שלום ברבע חיוך בזמן שחשבתי על הדרך ה39 לתקוע את
הראש שלה בצנצנת. היא הסתכלה עלי בעיניים היפות שלה, שתקועות
על הראש היפה שלה שיושב על הגוף היפה שלה. הסתכלתי בסלידה על
הגוף המושלם הזה ופלטתי "חולצה יפה!", והלכתי משם. הסתכלתי
עליהם ממרחק, וקיללתי אותה בכל השפות שאני מכירה, כולל כאלו
שהמצאתי לבד. הסתכלתי עליה, על איך שהיא זזה ונראית, וחשבתי על
זה שהיא תמיד הזכירה לי את טינקרבל.
גם טינקרבל היא כוסית מעצבנת. בנוסף לזה שהיא כוסית מעצבנת,
יותר מעצבן אותי שכמעט אף אחד לא תופס את העובדה שהיא מעצבנת
כי היא נורא קסומה וכולם מתים עליה. כולה בפוזה של הפייה
העדינה שעפה ומפזרת נוצצים בכל כיוון. מה נוצצים עכשיו?, זמן
מיתון, אנשים בדיכאון, והיא מפזרת נוצצים כאילו אין מחר. בכל
מקרה, עלי זה לא עובד. וגם על פיטר זה לא עבד, סימן שאני לא
היחידה ששמה לב שהיא סתם כוסית מעצבנת.
אבל הוא לא פיטר, ואני בכלל לא מזכירה שום סוג של טינקרבל.  
למעשה אני ההיפך מכל טינקרבל שאני מכירה, כולל האוריגינל.
ואולי בגלל זה אני טיפוס הידידה האולטימטיבי, בעל הסקס אפיל של
כרוב כבוש. אולי אני פשוט אשים עלי שלט שאומר- ידידה במבצע!,
לא כוסית אבל יודעת להקשיב וגם אין מצב להתאהב בה!, התקשר
עכשיו ל1800- פאטתית.
טוב, לפחות יש לי את ההומור המשונן שלי, או מה שנשאר ממנו
לפחות, לנחם אותי.
התיישבתי ליד חברה, והתחלנו לדבר. כל 3.7 שניות הגנבתי מבט
לכיוונו, בעיקר לכיוון היד שלו שחנתה על התחת שלה. ככה עברו
עלי שעתיים, בהם הספיק זוג היונים המחרבן גיפופי אהבה על כל
צעד ושעל, להעלם לאנשיהו. הייתי בטוחה שעוד חצי אני אראה אותו
יוצא מאיפושהו סמוק ושמח, ואותה עם חולצה הפוכה.
אחר כך החברה הלכה, ואני נשארתי לבד עם הספסל, עם המוזיקה בטעם
ספוג ועם העצב. העצב הזה שפוגע בך כשאתה לבד, עם מוזיקה מרגיזה
ועם אנשים מרגיזים שאין לך מה לחפש אצלם, כשאותו אחד שיכול לתת
לך את הירח עומד כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.  אותו תמהיל מריר
של אהבה מתוקה שנוגעת-לא נוגעת. זה שם, אבל זה לא באמת. דמעה
זוהרת כזאת שליטפה את הלחי שלי, נפלה בשקט על הרצפה. ייאוש
מטורף אחז בי, ופיללתי לאיזה משקה אלכוהולי חינני שירים לי קצת
את המורל. כמובן שלא הייה דבר בנמצא, וסתם הקשבתי לשירים
מעפנים. ככה עברה עוד חצי שעה.
פפפ.. איזה נצנוצים, איזה קסם, ואיזו טינקרבל, חשבתי לעצמי.
אין לי ואני לא אף אחד מהנ"ל.
הייאוש שלי גבר מרגע לרגע, ואז היא באה. כאילו לזרות מלח על
הפצעים.
- "הי.. את יודעת איפה הוא?", היא שאלה בקול המתוק/סקסי שלה.
קול שכל כך הרגיז אותי כשהוא ביטא את השם שלו. בעדינות כזאת,
היא גילגלה את השם שלו על הלשון שלה. הוא סיפר לי שהוא כל כך
אוהב את זה.
- "לא.. למה שאני אדע?, את חברה שלו, לא אני", הסוותי את
המרירות כמו שמסווים גמל בחנות לכלי בית.
היא הסתכלה עלי לשנייה והשפילה מבט.
- "אז מה.. את החברה הכי טובה שלו.. את תמיד יודעת איפה הוא".
הסתכלתי עליה ועניתי בשקט "מצטערת.. אני לא יודעת..".
היא התכוונה ללכת. קמתי וחיבקתי אותה. "לילה טוב", אמרתי,
"נתראה מחר".  היא חייכה חיוך קטן והלכה.
הסתכלתי עליה הולכת, ופתאום היא לא נדמתה לי כל כך נוצצת.
צלצול פאלפון. הוא, הוא בצד השני. הלב שלי ירד לתחתונים
לשנייה, וחייכתי. כמו מפגרת חייכתי. הוא אמר "שלום" בקול עצוב,
ושאל אם אני יכולה לקפוץ אליו.
אחרי חצי שעה אני אצלו, והוא מחבק אותי. אני מחבקת אותו. ואז
שותקים.  שוכבים על המיטה שלו, מסתכלים על הצורות הזוהרות
שדבוקות לו על התקרה. ככה, בדממה...
נראה לי, שבדממה הזאת יש הכי הרבה קסם.
אולי הוא לא יקטוף בשבילי את הירח, ורוב הסיכויים שהעצוב שלי
בלב ישאר שם בלי שהזוהר מהירח יכסה עליו. אבל.. הדממה הזאת..
הדממה הזאת שהיא רק שלנו.. שווה הכל.
אז טינקרבל אני לא, אבל אולי בכל זאת כנראה שיש בי כמה
נצנוצים..