"אני מעריצה אותך" היא אמרה והסתכלה לי ישר בעיניים, בוחנת
כיצד אני אגיב.  הסתכלתי עליה בתמיהה.  "את? אותי?" היא הנהנה
בראשה.  "אבל.. למה?!"
"את בנאדם מדהים" היא אמרה לי בשיא הרצינות, "הלוואי שיכולתי
להיות כמוך" ראיתי עצב מסוים בפניה.  היה לי עצוב עליה.
"המסירות וההשקעה שלך ראויים לשבח" היא המשיכה ואני התחלתי
להרגיש כמו ביום הורים.  לא ידעתי מה לענות לה והיא ראתה את זה
עלי.  "את לא צריכה לענות לי.  פשוט תקשיבי."  היא עשתה הפסקה
קצרה בדבריה והמשיכה לדבר - "את לוקחת אחריות על החיים שלך
וכשאת עושה משהו את עושה את זה עד הסוף."
רציתי לצעוק עליה שכל זה בכלל לא נכון ושהיא טועה בגדול אבל לא
הצלחתי לדבר.  הסתכלנו אחת על השנייה וחיכינו ביחד לתגובה שלי.
"זה לא נכון..." לחשתי לה.  היא שתקה וחיכתה שאני אמשיך.  "זה
הפרפקציוניזם המסריח הזה" אמרתי לה ואח"כ התחרטתי על בחירת
המילים.  "הלוואי שלא הייתי כזאת... אין לך מושג כמה זה נוראי
להיות כזאתי.... כמה זה שוחק את הנפש..." רציתי לבכות אבל לא
יכולתי לידה.  בכל זאת, היא המורה שלי.
היא הסתכלה עלי ושוב אמרה "אני מצטערת, אבל אני פשוט מעריצה
אותך."
אני חושבת שהיא הייתה רצינית.