אני שוכבת כשפני אל התקרה, מביטה בריכוז מלאכותי אל התקרה
הלבנה. מחפשת פגמים קטנים, שכבת צבע לא אחידה, קורי עכביש,
גוויות יתושים מתים דבוקים עם שלולית דם קטנה מרוחה סביבם. אני
עוצמת עיניים, סופרת בלב עד עשר, פוקחת אותם בתקווה לגלות שזה
כבר נגמר, שהכל מאחורי, אבל מאוכזבת לגלות שאני עדיין באותו
המצב. אני מפנה את המבט ואחריו גם את הראש כולו הצידה. אין לי
יותר על מה להסתכל, התקרה מיצתה את עצמה מזמן. יש קיר לבן
מימיני וקצת מעל לגובה העיניים תלויה תמונה של שני אנשים
מרוחים אחד על השני ועל עצמם ועל הקנבס עליו הם מצויירים. צבעי
שמן אף פעם לא היו הטעם שלי. צבעים כהים מדי, קודרים מדי,  רק
עצב יש בתמונה הזו. שניהם מסתכלים עלי במבט הקר שלהם, מחפשים
תשובה ויודעים שאין, פשוט לא נעים להם לזרוק לי את האמת
בפרצוף. מאופקים. הלוואי ויכולתי לצעוק להם " אתם עיוורים ??".
אבל העדפתי לשתוק. כל קול שיבקע מגרוני עכשיו, גם החלוש ביותר
שיצליח לברוח מבין שפתותיי, רק יגרום לי לסבול יותר. שקט הוא
תמיד הברירה המוצלחת ביותר. שקט.
אני בוהה, מתעלמת מהקולות סביבי, קולות שרק הולכים ומתחזקים
בתדירות מתגברת. אני אוטמת את עצמי מבפנים. הפה פעור למחצה,
נושם לא נושם לסירוגין, ושרוך של רוק נשפך ממנו אל הכרית. אני
כאן ואני לא כאן. אני באמצע, זה המקום הטוב ביותר להיות בו.
לפעמים אני מעדיפה לא להיות בכלל, אבל שם, לכודה מתחת למשקל
הכבד הזה, היכולת לזוז כמעט ולא קיימת.
אין לי תחושה של זמן אבל כפות הרגליים שלי נרדמות. אני לא
מרגישה את הגוף שלי יותר. נמק. גוש בשר. מי יודע כמה זמן אני
כבר שוכבת באותה התנוחה. מי יודע כמה זמן עוד אשאר בה. הפסקתי
לספור. פעם הייתי סופרת שניות. 1 מיסיסיפי. 2 מיסיסיפי. 3
מיסיסיפי. הייתי מגיעה עד 60 ויודעת שהנה עברה דקה שלמה. דקה
יכולה להיות כל-כך ארוכה. נצח. דקה הצטרפה לדקה, ואחריה נשרכו
עוד כמה, וכשהגעתי לעשר דקות שלמות איבדתי את ההכרה. לשניות
בודדות. לא היה מי שישים לב לזה. גם אני לא שמתי לב. או שאולי
בחרתי להתעלם ממה שקורה לי. כשהתעוררתי, לא ידעתי איפה נעצרתי
עם הספירה. לא זכרתי לאיזו דקה הגעתי. ומאותו רגע הזמן לא זז.
הכל נראה לי כמו נצח. נצח שמסרב בתוקף להיגמר. נצח שלא שמע
מעולם את המילה מוות ולא מכיר במשמעות שלה. נצח שלא מרפה, גם
כמבקשים ממנו יפה, ומסבירים לו, שהגיע הזמן שיעזוב, שיניח לי.
קצת. שיהיה לי שקט. נצח שעוצר את הזמן כך שיהיה בלתי נסבל לכמת
אותו, לא בשניות, לא בדקות, לא בשעות ולא בימים. הוא שם. מאז
אני לא סופרת. אם יש משחק כזה, מי שנשבר ראשון, אני אנצח בו.
הזמן יפסיד. אני לא מנסה להכניס את החוויות שלי, את זיכרונות
שלי, את היצרים שלי, את המחשבות שלי, את החלומות והתקוות שלי,
את הרגשות שלי, לשום תבנית מספרית. שום מספר לא יגדיר את תחושת
הזמן שלי. כשזה ארוך אז זה ארוך. וכשזה קצר זה קצר. ו-5 דקות
כמו 5 שעות, בעיני זה אותו הדבר.
זמזום בחלל החדר. נקודה שחורה מתעופפת על רקע התקרה הלבנה. כתם
שחור מלכלך את החלל הלבן, הנקי, הטהור. העיניים שלי מזנקות
חזרה לתקרה מתוך אינסטינקט חייתי. זזות מחוסרות שליטה ימינה
ושמאלה, עוקבות אחר תנועתו החופשייה. אני מקובעת לאותה נקודה.

אין לי משהו מעניין אחר להסתכל עליו. אני חייבת להעסיק את
עצמי.
אה !! הראש שלי,  המונח על הכר, מתנגש עם הקיר. מעלה מטה, מעלה
מטה. דפיקות קלות של קודקוד הראש כנגד הקיר הלבן שמאחורי. יותר
מהר יותר מהר. אני לא מוציאה מילה. אני נושכת חזק את השפה
התחתונה עם השיניים. בולעת את הכאב. אני ילדה טובה. כולי כואבת
ולא מהמהלומות בראשי. כל הגוף מתמלא בכאבים חדים. וככל שזה
כואב יותר, אני יודעת שכך זה ייגמר יותר מהר. כבר. עוד קצת.
להתאפק. תתאפקי אני אומרת לעצמי, תשלטי על עצמך, זה המבחן
האמיתי.

אח"כ הוא רוכן מעלי. מיוזע. מטפטף טיפות גסות של זיעה על הגוף
שלי, על הפנים שלי. נושם בכבדות. אויר חם יוצא לו מהפה וגורם
לעיניים שלי להיעצם מעצמן. הוא נשען על הידיים השריריות שלו
המונחות בשני צידי גופי, ולאחר דקותיים הוא נופל עם כל כובד
משקלו על הבטן שלי. על החזה שלי. אני לא אומרת כלום. אני מבינה
אותו. זה היה מאמץ. עוד דקותיים של שכיבה חסרת מטרה עלי והוא
קם. תופס מגבת שמונחת על כיסא בפינת החדר ומנגב את עצמו. את
פניו. את חזהו. את איבר מינו. אחר הוא זורק לעברי את אותה
מגברת ואומר "תתנגבי". " עברתי את פרעה, אתה באמת חושב שקצת
זיעה זה מה שמפריע לי עכשיו?" אני חושבת לעצמי, בעוד הוא אוחז
בבגדיו ומתלבש במהירות שלא מביישת חייל. הוא אומר לי שלום. הוא
לא מתכוון לזה. יש רק מלחמה. נותן לי נשיקה על הלחי, מפנה את
הגב ונעלם מאחורי הדלת.
ואני נשארתי שרועה על המיטה, חשופה, עירומה, בוהה בתקרה הלבנה,
מחפשת את הזבוב שינחם אותי, בזמן שאני נאבקת עם הדמעות שלא
יצאו.
אני נושמת לרווחת. זה נגמר, ממש כמו שצפיתי שיקרה. לא כל-כך
נורא עכשיו כשמסתכלים על זה. היה ונגמר. הוא גמר. אני צריכה
לחכות לפעם הבאה.