חשבתי שהתנקיתי ממך.
כבר שבועיים שלא היתה לי שום מחשבה בכיוון שלך.
בכל אופן, לא מחשבה טובה.

מה יש לך לעשות במועדונים באמצע הלילה? ומה עם 'איך קוראים
לו', הוא לא מספיק בשבילך?
ערב שלם שחלקנו דציבלים מטורפים, אגלי זיעה על הרחבה ואפילו לא
הצלבנו מבט. כאילו במקרה שאחנו לא רואים אחד את השני. מנסים
להיראות מחויכים. קוליים. שמעתי אותך צוחקת את הצחוק החרישי
שלך למרות כל הרעש מסביב והרמקול שמרעיד לי את עור התוף.
לרגע, כשנשענת לידי להזמין את הבירה המקסיקנית שלך חשבתי לשבור
את הקרח. להגיד לך היי...
אבל בדיוק היה רעש מהצד השני ואפשר לי לבצע תרגיל התחמקות
מבריק.

זה לא הקטע של לראות אותך שוב, או לפנטז עלינו ביחד, בכלל לא.
זאת לא אהבה ולא תשוקה.  זה רק המשחק המפגר הזה של "אופס, לא
ראיתי אותך שם..." הרגשתי כמו ילד מטומטם ולא יכולתי לשלוט על
זה. איך אומר בן ארצי, "אני אפס".
מה באמת עם 'איך קוראים לו' למה הוא לא היה שם? את לבד עכשיו?
אולי באת בכלל במיוחד בשבילי ולא היה לך אומץ להתקרב. להגיד
לי: חזרתי. אני פה. שנלך? ביחד?

תגידי, חזרת בשבילי?

חשבתי שהתנקיתי ממך, באמת. הייתי משוכנע שאני אחזור הביתה עם
סטוץ, או לפחות משהו לספר לחברה. את לא היית בתוכניות שלי.
לא, אל תתלבשי עכשיו. את חייבת ללכת?
'איך קוראים לו' מחכה?