הבאתי לה מעיל, כזה ג'נטלמן אני
תמיד מוכן לוותר על המעיל,
ככה אני מרוויח את הריח שלה גם כשהיא לא נמצאת
היא פתחה את המטריה ושמה אותה מעל ראשי,
לה יש תלתלים ולי יש קרחת
לה יש עיניים כחולות ולי חומות,
זה לא קשור לגשם, סתם יותר יפה.
לקחתי אותה דרך כל השלוליות,
אני מנווט טוב בגשם, ככה אני חושב.
היא הניחה את המסיכה שלה על הרצפה,
ליד התיק שלי,
הלוואי והיה מתפוצץ משהו,
אולי הייתי עוזר לה לחבוש אותה,
הייתי מחבק אותה כשהיא היתה רועדת,
הייתי הגיבור שהציל אותה,
כי אני, מי אני?
ספרטקוס.
לא לוקח מסיכה. גבר.

אגסים שלמים ביין... איזה בדיחה.
מי אוכל כאלה דברים?
שיהיה פאי תפוחים, זה פרי הרבה יותר טוב,
ויש גם קצפת, אני אוהב קצפת.
המקום מלא, אבל אני מסתכל קדימה, אל מולי
התלתלים שלה יבשו, אבל הקרחת שלי לא,
היא כמו ניילון, מחליק ולא חודר, הטיפות מתיישבות שם יפה,
כמו נטיפים זולגות על האף, אחת אחת.
אני אוהב אדום, זה צבע יפה,
הולך יפה עם שחור, במיוחד על חזה של בחורה
תלתלים, כחול, אדום ושחור, לא ממש הולך
אבל זה התאים. בול.
בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ,
אח"כ הוא הביא את השואה.
לא, בעצם היו את כל העיניינים של האינקוויזציה לפני זה,
אבל זה היה מזמן אז לא משנה.
עכשיו יש אותה, זה אקטואלי.
היא ואלוהים ביחסים טובים, חברים כאלה,
אני רבתי איתו ביסודי, נדמה לי,
מאז אנחנו לא מדברים. ברוגז.

לאוטובוסים יש בית שאליו הם הולכים בלילה,
זאת אומרת, לוקחים אותם,
אומרים להם מה לעשות.
אלוהים הוא הנהג שלנו, הוא מסיע אותנו ביום
ולוקח אותנו הביתה בלילה
בשבילה זה מצויין, זה נחמד לה.
יש לה קשר טוב גם בין אדם לחברו,
וגם בין אדם למקום
אני לא הולך למקום. מרדן.
אני אפילו לא יודע איפה זה המקום,
אבל אמרו לי שאם אני אקרא בספר,
ואעשה כל מני חוקים כאלה,
אז אני אהיה במקום
זה ה"חייל לשורה!" של צבא השם. המקום.
היא עלתה על האוטובוס האחרון, כי גם הוא רוצה ללכת הביתה.
לא הבנתי למה
נראה לי שפשוט קרלה, אז היא הלכה.