שכבתי במיטה...בוהה בתיקרה...
עייפה, אבל לא רוצה לישון...
אם אני אלך לישון אני אצתרך להתעורר בבוקר...ואני שונאת
להתעורר... זה הדבר שאני הכי שונאת בעולם!
פשוט שכבתי במיטה ונתתי למחשבות לזרום לי בראש... עוברת
במהירות ממחשבה למחשבה... לא נותנת לאף אחת מהן להישאר יותר
מדיי זמן בתוך הראש שלי...
עד שפתאום עלתה לי מחשה על הפיגיון...
הוא שוכב שם...במגירה... מחכה שאני יוציא אותו משם...
ואני? שוכבת במיטה וממשיכה לבהות בתיקרה...ולחשוב...
המחשבות עליו אכלו אותי מבפנים....
כל כך רוצה אותו... את ההרגשה הטובה שתבוא ביחד איתו...
אבל מצד שני לא רוצה להישבר...
החזקתי מעמד הרבה זמן... אני לא רוצה להישבר... לא עכשיו! לא
היום!
המשכתי לשכב... החלטתי לא לקום...אין לי כוח לקום מהמיטה
ולהביא אותו...
אבל בכל זאת, קמתי באיטיות והגעתי למצב ישיבה...
יודעת מה אני רוצה...יודעת מה הוא רוצה....אבל לא רוצה שזה
יקרה...
לעזאזל...ידעתי שהייתי צריכה לקבור אותו באדמה של היער שלי!
ידעתי!
לקבור אותו כדיי שלא יוכל לקרוץ אליי..או לדבר אליי...כמו שהוא
תמיד עושה...
אבל לא יכולתי... לא רציתי שהוא יתלכלך... חשבתי שאני במילא לא
אשתמש בו ושאין סיבה לקבור אותו...אחרי הכל, הוא לא מת...
ולמרות שלא רציתי, קמתי מהמיטה...
הולכת לכיוון המגירה כאשר המבט שלי כמו קרן לייזר שמכוונת
ישירות אל המגירה... לא הסרתי את מבטי ממנה אפילו לא למאית
שניה....
התיישבתי על הריצפה ליד המגירה... פותחת אותה באיטיות
מפחידה...
מזיזה בעדינות את כל הניירות והשטויות שדחפתי לשם על מנת
להסתיר את הפיגיון...
המבט שלי ניפגש איתו... כ"כ מפתה... שוכב לו שם וכאילו מחכה
שאני אתן לו סימן... שאני אתן לו אישור לצאת...
אבל אני לא נתתי לו סימן...
אני חיכיתי שהוא יתן לי סימן...סימן שזה הדבר הנכון לעשות...
מסתכלת עליו במבט מתחנן... עדיין מחכה...
מחכה שהוא ינצנץ ויקרוץ אליי... או שיגיד לי משהו...
אבל הוא לא אמר שום דבר...וגם לא קרץ לי...
בדרך כלל כשאני פותחת את המגירה הוא קורץ ומסתכל עליי במבט של
"בואי! תוציאי אותי מפה! אני יעזור לך...הכל יהיה טוב! אני
מבטיח!"
אבל הפעם הוא לא אמר כלום...
חזרתי למיטה...
בוהה בתיקרה שוב... חושבת...
למה הוא לא קרץ אליי?
למה הוא לא דיבר?
אולי הוא כועס עליי? בגלל שהארתי אותו שם כ"כ הרבה זמן לבד?
אולי הוא לא רוצה לעזור לי יותר?
לא רוצה לדבר איתי יותר?
פתאום שמתי לב לנקודת אור על התיקרה...
זה הפיגיון... הוא מחזיר את האור של המנורה... הוא מאותת
לי...קורא לי...
קמתי מהמיטה והלכתי אליו...נענתי לקריאתו...
ישבתי על הריצפה שוב... מתסכלת עליו... מבקשת לדעת למה הוא קרא
לי...
אבל הוא לא דיבר...
סגרתי את המגירה... כיביתי את האור וחזרתי למיטה...
אני לא יעשה בו שימוש בלי אישור שלו... והוא לא אישר...
בוהה בתיקרה... חושבת.. שוב...
אותן שאלות עולות במוחי שוב...
למה הוא לא רוצה אותי יותר?
למה הוא לא מדבר אליי?
ואז הבנתי...
זה לא שהוא הפסיק לדבר...
הוא תמיד יהיה שם וינסה לדבר אליי...
אבל אני פשוט הפסקתי להקשיב...
הפסקתי להקשיב לשטויות ולשקרים שלו...
ומחר הוא גם לא יוכל לקרוץ יותר...
כי מחר הוא כבר יהיה עמוק עמוק באדמה...
איפה שמגיע לו להיות...


26.3.03