כואבות לי העיינים, כאב נורא, הוא מנסה לפרוץ החוצה, וזה קשה,
וזה כואב, מה הם יגידו, מה יעשו, הם ישנאו אותי, ירגמו אותי
באבנים, וזה רק בגללו.....אוופס, מה זה? דמעה? דמעה קטנה יורדת
לה על הלחי, ומהר אני מנגב אותה, שלא יראו, שלא יצחקו, ואני
מחכה, שיפנו את מבטם, ואת הברז אוכל לפתוח, לתת לו לשחרר קצת
מהלחץ, קצת מהכאב, ואני צוחק, צחוק קטן, צחוק של רחמים, לא
עליהם אלא עליו, אני מרחם עליו, לאן הוא הגיע, הרי כל אשר ביקש
זה שהם ירצו בחברתו לא יותר ולא פחות, והוא לא יכול להאשים אף
אחד הרי זה הגיע וזה קרה, אבל באיזה מחיר, במחיר של השפיות
שלו, וכמה אוכל להתכחש אליו, לזה שחי בפנים וזועק כבר שנים,
"תן לי לצאת", ואני מדכא אותו, כמו דיקטטור, כמו עריץ, הרי אני
המלך ועליו אני שולט וכל עוד הם פה הוא ישאר סגור ויום אחד
כשהם ילכו ורק אני והוא נשאר, אולי אז אני אתן לו סוף סוף
לראות את השמיים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.