גניחות ואנקות חזקות נשמעו כל אחר-הצהרים מדירה מספר שש בבניין
הפינתי. גברת גולדשמיט כבר התייאשה וירדה אל המכולת בפעם
השלישית היום למרות שכבר לא היה חסר לה כלום. בדרך היא זרקה את
הצמר גפן ששמה באוזניים. הוא כמעט ולא השפיע בכלל. קבוצה של
נערים מהשכונה עמדו על גדר הבטון וניסו להציץ דרך השלבים
הסגורים. הקולות התגברו והתגברו. בקצה הרחוב יהודה החשמלאי
איבד את הריכוז והתנגש עם אופניו במכונית חונה. הקולות נדמו
בהפתעה. כל הרחוב הרים את עיניו בתמיהה לכיוון דירה מספר שש.

מאתים שמונים וארבעה ימים אח"כ נולדתי אני באיחור אלגנטי. הזוג
שעשה כל כך הרבה רעש היו אמי ומי שהיה עתיד להיות אבי. כנראה
בגלל כל המהומה והרעש שנוצרו סביב הכנתי, הייתי ילד מאד שקט.
את רב זמני הפנוי הייתי מבלה בקריאה ובצפיה במשחקי הכדורסל של
קבוצת הבנות מהתיכון הסמוך. הכי אהבתי לצפות בנגה. נגה הייתה
בחורה רזה ואתלטית בעלת זוג עופרים בלתי ניתנים לשליטה. לראות
אותה מזנקת אל ריבאונד הייתה חויה בלתי נשכחת.

באחד מבקרי יולי החמים ישבתי על הספסל ליד הספסל הקבוע שלי,
בצלן של עצי האזדרכת, וקראתי "אוהל הדוד טום". על הספסל הקבוע
שלי ישבו שלוש זקנות מהבניין הסמוך ודנו דיון פולני סוער. מדי
פעם הרמתי את הראש בשביל לראות אם למרות החום הכבד החליטו
הבנות לפתוח במשחק כדורסל. הן לא.

סירחון של גוית חתול חלחל אט אט אל נחירי עד אשר איבדתי את
הריכוז לחלוטין. הרמתי את ראשי, כעוס על ההפרעה הלא נעימה.
התחלתי לתור אחר הגויה ולפתע גיליתי כי הריח החזק נובע מהומלס
שהתיישב לידי מבלי ששמתי לב. מבט נוסף גילה כי זהו מנשה. מנשה
היה אחד מההומלסים הבודדים שהכרתי בילדותי. הוא היה שוכב על
קרטון מול מפעל הפיס ומבקש נדבות. בעיקר הוא נהנה לקפוץ על
אנשים כשהם לא מוכנים ולהפתיע אותם. הטקטיקה הזו לא נראתה
כמוצלחת במיוחד, אבל בהחלט גרמה למנשה אושר רב.
התחלתי לקום בשביל לעבור לספסל אחר ונזכרתי ששני הספסלים
האחרים היו מלאים בקקי של יונים. התיישבתי בחזרה והחלקתי לקצה
הרחוק יותר של הספסל. ניסיתי לחזור אל הספר אבל מנשה שראה
שהספסל התפנה החליק את עצמו לכיווני והתמתח על המשענת. הריח
היה כמעט כבד מנשוא.
"נחמד, לא?" פנה אלי מנשה בקול גרוני.
"מה נחמד?" שאלתי בחשש משיחה.
"מזג האויר" אמר מנשה ולקח נשימה עמוקה לריאות.
"חם" עניתי קצרות וניסיתי לעשות את הבלתי אפשרי - להתעלם ממנשה
ולחזור לספר.
"זה מה שנחמד" הסביר מנשה שהתעקש על שיחה.
הרמתי את הגבות במבט של "אני מבין" וחזרתי לספר.
"לא נחמד?" שאל מנשה בחברות.
"נחמד" חייכתי וחזרתי לספר. כבר איבדתי לגמרי את המיקום שלי
והתחלתי לקרוא את העמוד מההתחלה.
"זה בגללי" אמר מנשה בגאווה.
"מה בגללך?" שאלתי לא מרוכז.
"החום"
"אה" מלמלתי.
"באמת, זה והלחות." הסביר "לפעמים גם יובש אני עושה. זה
כשמעמם".
הסתכלתי עליו. הוא היה רציני לגמרי. "למה אתה עושה חום ולחות?"
שאלתי.
"אתה אוהב את החום והלחות?" שאל.
"לא"
"בגלל זה" אמר עם חיוך מלא שיניים רקובות.
"אתה עושה את החום בשביל להכעיס אותי?" שאלתי בגיחוך.
"לא להכעיס, לעצבן" אמר בכנות "טוב אולי גם להכעיס. ולא רק
אותך, את כולם".
"למה?" שאלתי את המתבקש.
הוא התכופף לעברי ואני חשבתי שאני הולך להתעלף מהריח. "כי אני
השטן" אמר בלחישה.
"אהה" הנהנתי לכיוונו. לא ידעתי שהוא גם לא מיושב בדעתו. חיים
ולומדים. פתחתי שוב את הספר בעמוד המתאים וניסיתי לחזור
לסיפור.
"אני עושה עוד דברים חוץ ממזג אויר" התפאר.
"באמת?" שאלתי בחוסר עניין בולט.
"כן" ניפח את חזו "גרביים".
"אתה עושה גרביים?" שאלתי בחיפוש אחר השורה שבה הפסקתי.
"לא" צחק השטן וקשקשיו האדומים נצצו עם כל רעידה של בטנו "אני
עושה את התפר בתוך הגרב לוחץ ולא נח".
"לא חברות הגרביים אשמות בזה?"
"ומי אתה חושב שכנע אותם לייצר את הגרביים ככה?" שאל השטן וצחק
בקול.
לא עניתי בבוטות והמשכתי לקרוא.
"בלילות אני גם מלמד חתולים לשיר, וכשנמאס לי אני הולך ומבהיל
ילדים קטנים" המשיך השטן להתגאות בפני.
"אתה מאד עסוק" הערתי בזלזול והזזתי את הזנב המפוצל שהחל לטפס
על הספר.
"כן..." ענה השטן באנחה "אבל מה תעשה. אני לא יכול להפסיק. אני
השטן היחידי אתה יודע. איך יהיה העולם בלעדי?"
"כנראה שיותר טוב" עניתי בהתחכמות.
"כנראה..." אמר השטן וחייך חיוך רקוב.
"הי, מה דעתך לעזור לי?" שאל בהתלהבות פתאומית.
"מה?" נרתעתי.
"כן, אני תמיד מחפש קצת עזרה" הסביר השטן במרץ.
"מה ייצא לי מזה?" החלטתי לבחון את האופציות.
"מה זאת אומרת?" היתמם השטן "סיפוק עצמי ענק, הרגשת עילוי
מדהימה, אושר פנימי אדיר".
"וזהו?" הייתי המום.
"אני גם יכול לדאוג שתשכב עם כל כוסית שתרצה" ענה כדרך אגב.
"אני בן שתיים-עשרה" ניסיתי להבהיר נקודה.
"אז?" השטן לא הבין למה אני חותר "צריך להתחיל בגיל כלשהו".
"אני לא יודע" הרהרתי בקול. "אני לא אמור להיות רע בשביל לעזור
לך?"
"למה אתה מנסה לשים תוית על כל דבר? כל פוליטיקאי שאומר חצי
אמת הוא רע? כל בטלן שיורק עליך כשאתה עובר ברחוב הוא רשע? כל
גנב שפורץ אליך הביתה ומרוקן לך את הדירה עושה זאת משינאה? לא.
כולם אנשים ולכולם מגיע לחיות. טוב, אז לרובם מגיע לחיות. בכל
מקרה, מה אתה מעדיף, להמשיך לשבת כאן ולקרוא ספרים על
אוהלים?"
"טוב" אמרתי בהחלטיות פתאומית "אני מסכים לעזור לך".
"מצויין" שמח השטן.
"מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"אתה תפתח בית קפה" אמר השטן ופקח את עיניו בהתרגשות בולטת.
"אני בן שתיים-עשרה" חזרתי על העובדה שנראתה לכל אחד אחר מובנת
מאליה.
"ואני בן יותר מחמשת אלפים, לאן אתה חותר?" השטן התחיל לאבד את
קור הרוח.
"איך בדיוק אני אפתח בית קפה? אין לי כסף, אין לי הכשרה, אבל
כן יש לי בית ספר והורים."
"בקשר להורים, אני יכול לסדר את זה" אמר השטן בביטול.
"לא" צעקתי "אל תעשה שום דבר להורים שלי".
"רק התכוונתי לדבר איתם" הרגיע אותי השטן "פווש, אתה לחוץ...
בכל מקרה, התוכנית היא כזאת. אתה תפרוש מהלימודים. אני אדבר עם
ההורים שלך ואסדר איתם את הנושא הזה. אח"כ ניקח הלוואה מהבנק,
נמצא מקום מתאים ונפתח את הבית קפה. אח"כ נשווק את עצמנו בכל
העיר. ומשם הדרך סלולה". השטן היה מאושר עד הגג.
"ומה עם הכוסיות?" שאלתי.
"אהה... וכמובן תזיין הרבה כוסיות" הוסיף בפשטות.

התוכנית עבדה לא רע. אני פרשתי מהלימודים. השטן דיבר עם ההורים
שלי. הוא שכנע אותם שאני מספיק חכם בשביל לפתוח עסק ואח"כ
להשלים את הלימודים. את מנהל הבנק היה טיפה יותר מסובך לשכנע
לתת הלוואה של מאה אלף שקל לילד בן שתיים-עשרה, אבל השטן בא עם
גרפים ותוכניות מדויקות שהראו שהעסק יהיה משגשג. אז באמת מצאנו
מקום נחמד במרכז העיר ופתחנו את בית הקפה. בבית הקפה מכרנו קפה
בטעמים מגעילים ומשונים, אבל בגלל שנתנו להם שמות כמו "קפה
בוגנווילי משובח" או "קפה מגרגירים אוסטרלים הלניסטיים", אנשים
המשיכו לזרום. זה וגם בגלל שהשטן דאג שהרכבים שלהם ייתקעו
בדיוק מול בית הקפה. אני פשוט דאגתי להתייחס לכולם ביחס מזלזל
ומעליב. שום לקוח לא חיכה אצלי פחות מרבע שעה. הייתי מתנשא על
כל אחד שלא הצליח לבטא את השמות כראוי וכמובן גם הפקעתי מחירים
בצורה מדהימה. העסק פרח.

כיום אני בעלים ומנהל גאה של אלף מאתיים שמונים וארבע סניפים
של בית הקפה בשבעים ואחת ארצות שונות. כמובן שכולם שומרים על
הסטנדרטים הגבוהים של זלזול, התנשאות, חוצפה ובוטות ומשגשגים
בהתאם. וכמובן שכולם דואגים להעסיק רק בני שתיים-עשרה.

אה, כן... ואני גם עושה אורגיות מטורפות עם נגה וכוסיות נוספות
בלי הפסקה.

והשטן...
הוא חזר לקרית מלאכי, לשבת מול מפעל הפיס ולזנק על אנשים ברגע
שהם הכי פחות מוכנים לו...