בדיעבד אני חושבת עכשיו שהייתי צריכה ללכת לאכול עם עודד ארוחת
בוקר. הייתי צריכה להמשיך עם האוטובוס עד חיפה ולאחר לבית ספר,
בכל מקרה הרי איחרתי. כשהתקשרתי לשאול אותו לאן הוא נעלם לי
פתאום אתמול בערב הוא ענה "היית באיזו סדנא עם נרות ולא רציתי
להיכנס ולהפריע לכולם".
"חבל שהלכת בלי להגיד לי, חיפשתי אותך", אמרתי עם שמץ של
מבוכה. "כן, אז כנראה שלא חיפשת אותי מספיק".
את עודד היכרתי באינטרנט, היכרות כזו של האלף השלישי. הכרנו
ברשת ועברנו לטלפון. מייד היה מה שקוראים- "קליק". דיברנו
פעמיים או שלוש, אבל כבר בשיחה הראשונה רצינו כבר להיפגש.
עודד גדול ממני בחמש שנים, הוא לומד בטכניון פיזיקה, זאת אומרת
הוא לומד הרבה דברים אבל אני מצליחה לזכור רק שהוא לומד
פיזיקה.  הוא יודע המון, אבל המון. נחמד לי לדבר איתו על שירה
(אבוי!) ועל ספרות (הזוועה!), יש לו תמיד דעה, על כל ספר
וסופר, הוא אפילו יודע את המחיר של הספר (תולדה של עבודה בחנות
ספרים). הוא הקסים אותי לחלוטין.
לפני שבוע חגי ידיד שלי קיבל הזמנה ל"לילה של תמימות" במכללה.
מהתוכניה שהם פרסמו כהזמנה הבנתי שזה הולך להיות בעצם לילה
לבן.  כל הכינוס יעסקו במה זו תמימות מהיבטים שונים, מהמקרא
והספרות עד החינוך האפוטרוסופי. בנוסף יהיו סדנאות כתיבה
והתבוננות ולפני הזריחה מעגל תופים.  אני התלהבתי ישר. אף אחת
מהחברות שלי כמובן לא חשבה שזה כל כך מגניב.  ובארוחת צוהוריים
יומיים לפני שאלתי מי רוצה לבוא איתי.  היה רק מתנדב אמיץ אחד-
דן. שמחתי שדן יבוא כי פחדתי ללכת לבד, זה בכל זאת לילה שלם.
בנוסף חיפשתי איפה לפגוש את עודד וזו נראתה לי סיטואציה מספיק
ביזארית וסורייליסטית בשביל פגישה ראשונה עם בנאדם שאתה בעצם
לא מכיר.
עודד איחר. הוא בעצם אמר שהוא יאחר לכינוס והגיע בדיוק דקה
אחרי הזמן שקבענו :21:30. מיד זיהיתי אותו, בכל זאת הוא היה
הבחור היחיד שירד מהאוטובוס מול המכללה באמצע הלילה. לא נראה
לי שבחיים התרגשתי ככה כשפגשתי אותו. מייד הרגשתי משהו, אולי
משיכה, אולי חיבה, אני לא בטוחה עדיין. הוא נורא מצחיק, אני
חושבת שכל בערך חמד דקות לפחות אני פורצת בגללו בצחוק. אנחנו
נכנסים באיחור קל להרצאה של מוקי צור על תימותם של בני העלייה
השניה. אני נכנסת לחדר ותוך כדי למצב כפית קשה וקיצוני מאוד,
והוא בכלל כל הזמן מרביץ לי. אני יודעת שהוא מנסה ליצור מגע,
ואני מתחמקת. אני עוד לא כל כך בטוחה שאני יכולה להרשות לעצמי
עכשיו לגעת לו ביד, כי אחרי שאני אגע לו ביד בטעות אנחנו פתאום
ניתן ידיים, ואז נתחבק, ואז אולי אפילו נתנשק, ואז נהייה ביחד,
ואז הוא יזרוק אותי. אני לא רוצה שעודד יזרוק אותי.אז כדי לא
לגעת לו ביד אני מתחמקת, אבל לא להרבה זמן. אנחנו הולכים מכות
תוך כדי הרצאה ואני ממש צוחקת מול הפרצוף של מוקי צור, כל זה
אחרי שהתאוששתי מהמצב כפית הנוראי שעברתי.  וככה בערך כל הערב
אנחנו לרגע מתקרבים לרגע מתרחקים, נוגעים לא נוגעים. אני
מתחמקת ואז מתקרבת, והוא תמיד שם, מלטף לי את הגב במעגלים
עדינים שמעבירים בי צמרמורת. אנחנו יושבים בסדנא על מקומה של
התמימות בדת, והוא מדבר כל כך יפה. הוא מדבר בהינף יד על
אפלטון והבעל שם טוב, והרמב"ם, והכל בלי לגמגם עם חיון מקסים
על הפנים. אני מוקסמת, מסתכלת עליו ומחייכת, אני חושבת שהוא
קולט את זה ואני בכלל קולטת אותו גם מסתכל עלי ומחייך לפעמים.
אנחנו יוצאים מהסדנא ויושבים על המדרגות, אישה מבוגרת שהייתה
בסדנא באה לברך אותו על הדברים שאמר ואני גאה נורא. הם ממשיכים
לדבר והוא תוך כדי מלטף לי לפעמים את הראש ולפעמים את הרגל.
ואני לרגע נורא נאבדת בתוך החלל, בוהה לאויר, נסחפת, מאושרת.
אני מפחדת לדבר לידו קצת, הוא כל כך חכם ויודע הכל שאני מפחדת
לצאת טיפשה, אז אני בקושי מדברת, רק כשאני סופר-בטוחה במה שאני
הולכת להגיד. בניגוד לזה כשאני מדברת איתו אני אומרת הכל וגם
אם זה קצת טיפשי למי איכפת, אפשר לצחוק על זה.  אנחנו נכנסים
להופעה ושם נותנים ידיים. פתאום זה כבר לא כל כך מפחיד אותי
לתת ידיים. אבל אז אני קולטת בשורה השניה את דן ולא נעים לי
שהשארתי אותו לבד חלק מהערב אז אני עוברת לשבת איתו.  עודד
אומר שזה לא איכפת לו.  ואני יודעת שהוא לא משקר. אחרי ההופעה
אני קולטת אותו בפינה, אולי בעצם כן היה לו קצת איכפת.  אנחנו
נרשמים לסדנאות מאוחרות יותר, אני נרשמת לכתיבה יוצרת ודמיון
מודרך והוא לאיזה משהו אחר. אבל הוא לא מספיק ללכת כי הוא שוב
מדבר עם איזו אישה מבוגרת על איזה נושא עמוק. ואני שוב גאה
נורא מתקרבת ומקבלת ליטוף בגב. ואז באיזה קטע הוא אומר כחלק
מהשיחה, אני אפילו לא זוכרת באיזה היקשר, "ואני, אני רוצה לצאת
עם ילדות קטנות, אז אני אעשה את זה." והמשפט הזה עושה לי טוב,
כל כך טוב. אבל אז בראש עובר לי שבעצם אצל אנשים מבוגרים יותר
ממני כבר אין כל כך מהר חבר או חברה אלא "זו שיוצאים איתה". זה
קצת עושה לי עצוב לדעת שיעבור עוד המון המון זמן עד שהוא יהיה
לגמרי שלי.  אני הולכת לסדנא שלי לכתיבה והוא עוד מנסה לשכנע
אותי לבוא איתו. שניה לפני שאני נכנסת הוא לוקח אותי לחדר
מדרגות ושואל "בעצם מה באת בכלל?" ואני לא ממש יודעת ומתחילה
לפתח תיאוריה מגומגמת, רק לא להגיש שבשבילו, כי זה באמת לא
נכון. הוא בא בגללי ולא בשבילי אבל אני באמת רציתי לבוא. תמיד
הקסימה אותי אחת הדמויות בספרים של דן בן אמוץ, ב'לזכור
ולשכוח' הוא מספר על אישתו שהיא לא תלויה בו בדברים שהיא עושה,
היא פשוט עושה והוא מוזמן. זאת אומרת היא הולכת לתאטרון והוא
מוזמן, לא חייב ועניין היציאה לא תלוי בו אבל הוא בהחלט מוזמן.
אותו הרושם אני מנסה ליצר. בעצם כזו אני וכזו אני רוצה להמשיך
להיות. אם עודד היה בא או לא בא בכל מקרה הייתי אני מגיע ללילה
הלבן הזה.  
אני נכנסת לסדנא שלי ונורא נהנת. אני יוצאת ומחפשת את עודד,
והוא לא נמצא. כל הפעילות המסכמת אני מחכה שהווא יכנס דרך
הדלת. אבל הוא לא. בבוקר אני מגלה שהוא התקשר אליי לפלאפון
מהגירה שלו. אני מצלצלת והוא אומר לי שהוא חזר ושהוא לא רצה
להפריע לי לסדנא. ואני כל כך רציתי להגיד לו שלום. ועכשיו
כשאני מחכה לאוטובוס לכיוון עפולה אני כל כך רוצה לעבור צד
ולנסוע לחיפה ולאכול איתו ארוחת בוקר.