מדי פעם אני יוצא לטיול.
פותח את הדלת ויורד במדרגות יורד קומה ועוד קומה ולא מדליק את
האור. מרגיש רוח צוננת ככל שאני יורד למרתף.
הדברים נהיים דחוסים יותר, אפלוליים יותר.
אני גר בקומה ה 23 של בניין גבוה. שנראה חדש יחסית. אבל בעצם
עברו עליו כבר כמה אסונות טבע (רעידת אדמה או שתיים, טייפון
אחד או שניים).
ומדי פעם בטיול שלי למטה אני מגלה סדק חדש בקיר.
ורושם לעצמי במוח שאולי מתישהו צריך יהיה לטייח.
הייתי יורד למטה מגיע כמעט עד למקלט. למרתף. המקום הכי שחור
ואפלולי שישנו. האור בו תמיד מפסיד לחושך. למרות שיש אור.
ואפילו אור חזק לפעמים. החושך תמיד שולט שם.
אין סדקים בקירות שלו. הוא בנוי בצורה מושלמת לשמור את מה
שבתוכו שלם (או אולי לכלוא את מה שבתוכו שלם?).
עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא ראיתי אי פעם מקלט ומרתף שהאור
בו ניצח את החושך.
ואני ממשיך בטיול במדרגות ומביט על הצלליות שאני מטיל על
הקירות.
וכשאני מגיע למקלט, אני מגלה שהוא נעול.
קורי עכביש עבים עוטפים את דלת הפלדה הכבדה ומלטפים את עורי
במגע לא מגע כשאני מסיר אותם.
אבל יודע אני כי ארסם של אלה שטוו אותם יכול להיות קטלני ואף
אם לא קטלני, אזי כואב עד מאד.
אני מנסה לפתוח את הדלת ולא מצליח. הידיות כבדות.
יש מנעול מבחוץ. מעניין... אני חושב שאולי זה רק מעיד על זה
שאולי נכלא משהו בפנים.
אני זוכר שפעם המקום היה יותר בהיר, האור היה יותר חזק לעיתים
מהחושך (עם כי החושך תמיד ניצח).
והייתי יורד לשחק בצעירותי ליד האיזור ההוא.
ואני חושב שכמו שככל שיורדים למטה והחשוך נהייה יותר מעיק
ויותר חולש על התודעה שלי. כך ככל שנוספת קומה או שנעשים
שינויים בבניין, המרתף נהייה חשוך וקודר יותר.

...
בזמן האחרון. הבניין שאני גר בו עובר שיפוץ.
מוסיפים לו עוד קומה. אבל יותר חשוב מהקומה הנוספת, ובניגוד
לכל השיפוצים שהיו עד עתה.
לאט לאט מרוקנים את הבניין מתוכן, מנקים את כל מה שהצטבר בפנים
מוציאים את כל מה שעשה דרכו לתוך הקירות; הרטיבות, הריקבון.
ואוטמים מחדש ומסיידים מחדש.
ולי נותר רק לחכות עד שיגיעו למקלט...