והכל נהפך ניטראלי...
אני יושב באוטו, ליד ידידה שלי ואין לי כוח לדבר;
היא במצב קטטוני משהו, נוהגת. ואני עייף, אבל לא עייף. תשוש,
אבל לא תשוש.
העיניים שלי חצי עצומות. ופתאום אני מרגיש את זה מתחיל.
זה קורה לי לפעמים.
המסך יורד לי מעל לעיניים ופתאום אני מרגיש שהכל מרוחק ממני.
הפנסים של המכוניות לפנינו הדיבורים שלה - הכל מבעד למסך הזוי,
ערפילי.
אני נזכר בסיפור של אתגר קרת; "ניילון" - מהספר הראשון שלו.
ואני חושב, בעצם ככה גם אני מרגיש.
אדם מנויילן, אני לא באמת מרגיש, לא הכל באמת חודר.
הרי אם משהו היה חודר באמת, אז לשטוף את הידיים, להתקלח, אפילו
האלכוהול שאיתו אני מתרחץ לא היה מנקה באמת.
ואולי אני לא נקי באמת?
והיא, שמה לב שאני לא מדבר שואלת אותי מה קרה. ואני מרגיש
כאילו שזה לא באמת משנה אם אני אגיד לה.
נזכר בשיעור פיזיקה בכיתה י. היד שלי מחזיקה את המתלה הזה מעל
לחלון. ואני  מרגיש את המשקל של היד שלי שמושך אותה למטה(את
היד) אבל ביחד עם זה מרגיש כוח, שווה בגודלו מחזיק את היד
למעלה (הנורמל, בשפה המקצועית).
אני זוכר שפעם בשיעור פילוסופיה בבי"ס דיברנו על המשפט של
דקארט "אני חושב משמע אני קיים". ואני "יצאתי חוצץ" בטענה שזה
לא מספיק, זה שאני יושב וחושב, זה לא מוכיח לי שאני קיים.
המורה שאלה אותי - אז מה מוכיח לך שאתה קיים?
ועניתי - אין שום דבר. אולי כאב.
ועכשיו אני כל כך רוצה שמשהו פשוט יקרע אותי לגזרים, שאני
ארגיש את הכאב הזה שיוכיח לי שאני חי, כי נדמה לי שאני מת
בפנים...