[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
תאי לנד

אימא סיפרה לי שהיום שנולדתי בו, היה אחד הימים הכי נעימים
בשנה, מהסוג שלא חם בהם ולא קר בהם, היא סיפרה לי שמתוך 6
הילדים שלה אני יצאתי הכי בקלות כאילו רציתי לצאת . סיפרה לי
שהיא בכתה כאשר אחרי חמש בנים יצאתי אני הבת הראשונה והאחרונה
שלה.
אימא סיפרה, שכבר אחרי שמונה חודשים התחלתי ללכת ועוד לפני
שהייתי בת שנה כבר רצתי בתוך הבית שלנו. היא סיפרה לי שהייתי
כל כך מיוחדת שברגע שבו לא שמו לב אלי לרגע הייתי מתחמקת
החוצה.

אני זוכרת שהייתי מסתובבת רחוק מהכפר שלנו, רחוק כמה שהרגליים
הזעירות שלי יכלו לקחת אותי, רחוק כל כך שכמעט כל פעם היה שכן
אחר מחזיר אותי, ואבא בכל פעם היה צועק עלי שוב שאני לא אתרחק
ושזה מסוכן, הכפר שלנו היה מקום מדהים ירוק כולו כל השנה ואני
אהבתי אותו, היינו תמיד כל הילדים רצים בשדות שליד הכפר
ומשחקים, יותר נכון כמעט תמיד, היה לנו את היום הזה בשנה שבו
היו מחביאים אותנו, אני אז לא הצלחתי להבין למה אבל בכל פעם
שהיה מגיע האוטו הגדול היו ההורים מחביאים את כל הבנות, אבא
הזהיר אותי לא לצאת מהמחבוא ובאמת שבשנה הראשונה נשארתי שם אבל
שנה אחר כך כאשר האוטו הגיע יצאתי לראות למה אני לא יכולה
להביט באוטו. כאשר הגעתי אל האוטו ראיתי שהו ממש גדול ולא ממש
מעניין אז החלטתי לחזור בדיוק אז הוא הגיע, האיש הגדול הבחין
בי וחייך אלי, הוא עשה לי שלום ונכנס לרכב, אני עשיתי לו שלום
והלכתי לאימא שעמדה לא רחוק משם, אימא ראתה אותי רק אחרי כמה
שניות וכאשר היא הבינה מה עשיתי היא התחילה לבכות, אני לא
הבנתי אז למה אימא בוכה אבל כאשר ראיתי שגם אבא מצטרף לבכי
התחלתי גם אני לבכות אתם.

השנים בכפר עברו מהר ואני גדלתי במהירות, צמח לי שיער ארוך
שחור וחלק והייתי לאחת הילדות השובבות ביותר שהיו אי פעם בכפר,
ההורים שלי היו איתי רוב היום כאשר היה נראה כי הם תמיד
ממתינים למשהו לא ברור, אז זה לא הפריע לי כיוון שהייתי קטנה
מידי בשביל לחשוב על זה .

אני חושבת שהייתי אז בת עשר בערך כאשר האוטו הגיע, כבר הייתי
רגילה לכך שמחביאים את כולם חוץ ממני, בהתחלה לא הבנתי למה לא
מחביאים אותי אבל אבא אמר לי שזה כבר לא חשוב ואני הסכמתי אתו,
האיש ברכב שבה כל שנה היה תמיד מביט בי אומר משהו להורים שלי
בצד ואז נוסע, אבל הפעם כאשר הוא הביט בי הוא פשוט תפס אותי
בזרוע חזק בצורה קצת מכאיבה ואמר לי להיכנס לאוטו, אני לא
רציתי והתחלתי לבכות אבל הוא לא עזב אותי ומשך אותי לרכב, אני
צעקתי חזק אבל אף אחד בכפר לא בה לעזור לי, לבסוף הוא הצליח
להכניס אותי לאוטו שלו והתחלנו לנסוע, אני ראיתי את אבא עומד
בפתח הדלת מביט לכיוון הרכב ורציתי לצעוק לכיוון שלו אבל לא
הספקתי כאשר הרכב התחיל לנסוע במהירות .

לקח שלושה ימים עד שהגענו לאיפה שהוא רצה שנגיע, הוא מידי פעם
היה זורק לי משהו לאכול ולשתות אבל רק כאשר אני ממש הייתי
חייבת ובכיתי הרבה, כאשר, רציתי להשתין הוא אמר לי לעשות
במכנסים ואני התאפקתי עד שלא יכולתי יותר, בסוף הגענו לאיזה
בית ענק שהיה בתוך שורה של בתים, הוא לא נתן לי להביט רק משך
אותי פנימה בכוח, אני הייתי חלשה מכדי להתנגד ועייפה מידי
בשביל להתנגד, הוא זרק אותי בתוך חדר קטן ויצא החוצה, אני
נשכבתי על המיטה היחידה שהייתה שם ונרדמתי, למחרת התעוררתי
כאשר הוא נכנס לחדר, הוא הביט בי ואני התרוממתי, היה לו חיוך
על הפרצוף וכאשר אני ביקשתי מים הוא לא התייחס, "תתפשטי" הוא
אמר לי, ואני הבטתי בו בלי לעשות כלום, הוא שוב אמר לי להוריד
את הבגדים ואני שוב לא עשיתי כלום, לבסוף נמאס לו ואז הוא ניגש
אלי והכה אותי על הלחי חזק, אני נפלתי על הרצפה והוא אמר
"תקבלי מים רק אחרי שתורידי את הבגדים" ויצא מהחדר, היה חם
בחדר הקטן שבו הייתי והרגשתי רע הוא נכנס שוב אחרי כמה שעות
ושוב אמר ישר תתפשטי. אני שוב לא הסכמתי והוא שוב הכה אותי חזק
יותר מפעם קודמת, "את תעשי מה שאני אומר" הוא אמר ויצא מהחדר,
אני הרגשתי את הלשון שלי מתייבשת ונשכבתי על המיטה, אחרי כמה
שעות הוא שוב נכנס לחדר ואמר "את תורידי את הבגדים תקבלי מים"
אני הייתי עייפה וצמאה והורדתי את הבגדים כמו שהוא ביקש כאשר
אני מבקשת קצת מים .

הוא חייך חיוך של ניצחון ויצא לרגע החוצה מסמן לי להישאר איך
שאני, אחרי רגע הוא חזר אם כוס מים, אני התחלתי לשתות את המים
וירקתי חצי בגלל הטעם הנורא שלהם, הוא כעס ואמר לי שעד מחר אני
לא אקבל עוד מים אז מוטב לי לשתות את מה שהוא מביא לי עד הסוף,
אני התאמצתי והצלחתי לשתות את המים המגעילים שהוא נתן לי, הוא
שוב חייך את החיוך שלו ואז ניגש אלי, הוא החל ללטף אותי בגוף
בודק אותי חלק חלק ורק כאשר הוא סיים הוא נתן לי לשבת עדיין
ערומה על המיטה, הוא לקח את הבגדים שלי ויצא החוצה מהחדר, אני
הבטתי בו יוצא מהחדר ונשכבתי שוב על המיטה.

אחרי כמה זמן הוא שוב הופיע, שוב בדק לי את הגוף ואז יצא וחזר
אם קערה של אורז ישן, הוא שם אותה על הרצפה והמתין שאני אגש
אליה, אני קמתי מהמיטה והוא מיד הכה אותי שוב, "אוכל עולה כסף"
הוא אמר, "ואת תשלמי לי על האוכל שאני נותן לך, על כל ארוחה את
תשלמי לי בשלושה אנשים שתפגשי" הוא המשיך, כאשר אני לא מבינה
למה הוא מתכוון, הוא לקח חתיכת נייר והצמיד אותה לקיר ואז סימן
עליה את כל הארוחות שקיבלתי ממנו בקווים, "כל ארוחה מסומנת פה
כאשר תשלמי לי את הכל תוכלי ללכת" הוא סיים ויצא מהחדר, אני
ניגשתי במהירות לאורז וכמעט נחנקתי כאשר אכלתי את האורז הישן
הזה.

למחרת הוא הביא אתו משהי הוא אמר לה ללמד אותי עם המקל והיא רק
הנהנה לכיוונו.
כאשר הוא יצא היא הוציאה מהבגדים שלה מקל עבה עם ראש של אגס,
היא הביטה בי ערומה ולא אמרה כלום חוץ מזה שהיא ביקשה שאני
אפתח את הפה, אני לא הבנתי ופתחתי את הפה כאשר היא הכניסה לי
את המקל לתוך הפה, אני הופתעתי לגלות שהוא עשוי מגומי ויותר
הופתעתי לגלות מה היא רוצה שאני אעשה אתו, לאחר כמה זמן כאשר
היא הייתה מרוצה היא יצאה מהחדר, הוא הופיע מעט זמן אחר כך
ונתן לי אוכל, כאשר הוא לא שוכח לסמן שלושה קווים על הנייר.

למחרת הוא נכנס שוב לחדר ושוב בדק לי את כל הגוף כמו כל פעם
חצי מלטף חצי לוחץ, ואז הוא הוציא את המקל גומי שלו, הוא חייך
אלי ואמר "נו בואי נראה מה למדת" אני שתקתי והוא המשיך "אלא אם
כן את רוצה להרגיש שוב את היד שלי סיים מחכה, אני ניגשתי אליו
ועשיתי את מה שהיא הסבירה לי יום קודם, הוא היה מופתע אומנם
והזהיר אותי לא לנשוך אותו בטעות. אני עשיתי את מה שהוא רצה
ואז הוא פתאום בבת אחת הוציא את המקל גומי שלו מהפה שלי וירק
ממנו נוזל לבן. הוא חייך חיוך גדול כאשר הוא עשה זאת ויצא
החוצה מהחדר לא שוכח למחוק לי קו אחד מהרשימה שגדלה כל יום .

"למחרת שוב הוא בה ואמר לי "אתמול היה לא רע אבל היום אני רוצה
יותר שפתיים אני עשיתי מה שהוא רצה והפעם הוא לא משך את המקל
החוצה כאשר הוא השפריץ ואני הלכתי לאחור וירקתי את מה שהמקל
שלו הוציא, הוא הביט בי בזעם והכה אותי שוב משאיר אותי בוכה
בפינת החדר, "כאשר משהו משאיר את זה בפה שלך את תבלעי, זה
ברור" הוא צעק עלי בזמן שבכיתי ויצא מהחדר, למחרת כבר עשיתי את
זה כמו שהוא רצה כמעט נחנקתי כאשר הוא השפריץ, אבל מה שבטוח
הוא היה מרוצה שלא ירקתי את זה החוצה.

ככה הוא בה אלי במשך כמה ימים ואז הוא התחיל לבוא אלי אם כל
מיני תמונות של אנשים מחוברים, זה נראה לי כואב מאוד אבל לא
העזתי לומר לו את זה בזמן שהו הסביר לי מה התפקיד שלי פה, ואיך
לעשות כל דבר, הוא המשיך לגעת בי ולהכניס את המקל שלו לפה שלי
אבל הוא לא הביא את המקל שלו לאיפה שהתמונות הראו, הוא רק היה
מוודא שהכל שם תקין.

יום אחד הוא החליט שאני מוכנה ולקח אותי לחדר אם בנות אחרות,
הוא אמר לי לא לדבר ואני כמו שאר הבנות שתקתי, אחר כמה זמן
נכנס גבר גדול לבן שהביט על כולנו, היינו לבושות בחתיכה קטנה
של בד שהוא נתן לנו קודם ואיש הביט בנו לאט, לאט בכל אחת עד
שהוא בחר את זו שלידי, הבעלים שלי לא אהב את זה שהוא לא בחר בי
והכה אותי קצת כאשר הוא החזיר אותי לחדר, כמובן שאחר כך הוא
דרש את הטיפול הרגיל ואז יצא מסמן עוד שני קווים על אוכל ומוחק
אחד על הטיפול .

במשך כמעט שבוע הוא לקח אותי לחדר ויצאנו משם כאשר בוחרים כל
הזמן באחרים והוא לא מרוצה, יום אחד, אחד הגברים אמר משהו בשפה
מוזרה צורמת ואת הבנות אמרה שהוא גרמני לפי זה, לא הבנתי איך
היא יודעת ומה זה גרמני אבל שתקתי .
למחרת היה יום ה"מזל" שלי אחד הגברים שנכנס בחר בי, הוא סימן
עלי והבעלים שלי הראה פרצוף מרוצה מאוד, הוא סימן לי לקום
וללכת אם האיש, האיש נכנס איתי לחדר וסימן לי להוריד את
הבגדים, מיד התחיל לנשק אותי וללטף אותי כמו הבעלים שלי ואז
סימן לי ללכת למיטה, אני הלכתי למיטה והוא הוריד את הבגדים
שלו, היה לו מקל שונה משל הבעלים שלי אבל ידעתי מה אני צריכה
לעשות וניגשתי , למיטה לעשות את זה, הוא הדף אותי כאשר רציתי
להכניס את המקל לפה ומשך אותי הוא פיסק לי את הרגלים וקירב את
המקל לצורה שהייתה בתמונות, בתמונות זה תמיד נראה לי נורא אבל
כאשר הוא סוף, סוף נגע בי הבנתי רק אז כמה זה באמת נורא, הצרחה
שלי הייתה חזקה והוא שם לי יד על הפה כדי שלא ישמעו, הוא נכנס
ויצא ונכנס ויצא כל כך הרבה פעמים בזמן שבכיתי מכאב, העיניים
שלו היו ,מטורפות והפרצוף שלו חייך, אני צרחתי ובכיתי עד שהוא
סיים את מה שהוא עשה נראה שהוא היה מרוצה כאשר הוא זרק עלי כמה
ניירות והתלבש, אחרי שהוא יצא נשארתי על המיטה בוכה כאשר
הבעלים שלי נכנס הוא ראה את הנייר ולקח אותו במהירות מסמן לי
ללבוש את חתיכת הבד שנתן לי קודם, נראה שהוא היה מרוצה כאשר
הוא הביא לי חדר באותו היום שתי ארוחות ומחק לי שני קווים ולא
אחד, הוא אמר שזה רק להפעם אבל אני הייתי מרוצה גם מזה.

אחרי הפעם הראשונה הוא כבר לא פחד לשנות אותי וגם הוא עשה מה
שהאיש ההוא עשה אבל בשיטות שונות ומשונות, אחרי האיש ההוא באו
עוד הרבה אחרים ולא משנה כמה קווים נמחקו תמיד היו אחרים עד
שיום אחד הוא פשוט לקח את הדף מהחדר, באותו יום הוא העביר אותי
לחדר אחר אם הרבה בנות כמוני, לפחות שם יכולתי לדבר אם אחרות
לא שהיה שינוי גדול במה שעשינו, גברים באו וגברים הלכו,אחד
המקרים שאני זוכרת ברור זה מה קרה לאחת הבנות שניסתה לברוח,
הוא תפס אותה לפני שהיא הצליחה וזו הייתה הטעות שלה, הוא הרביץ
לה כל כך הרבה כדי שהיא תשמש דוגמה לנו עד שהיא הייתה כחולה,
אני חושבת שהוא שבר לה כמה חלקים עד שהיא התעלפה לחלוטין.
למחרת הוא שוב בה והרביץ לה וככה במשך יותר משבוע כל יום הוא
היה בה ומכה אותה בצורה אכזרית ביותר.

זה לימד אותנו שלא לברוח, אני לא חושבת שאי פעם משהי ניסתה שוב
לברוח אחרי המקרה הזה, אני יודעת שחלק מהעונש שלה היה גם
בלקוחות שלו שכאשר היו את המיוחדים שאהבו להרביץ הוא תמיד היה
שולח אותה, אני מסוגלת לשמוע את הצרחות שלה אפילו כאשר אני
ישנה .

כל כך הרבה שנים אני פה אני לא בטוחה מה קורה למי שכבר לא
רוצים אותה, אותי ,עדיין רוצים אבל לפי מה שמספרות הבנות הוא
לוקח את מי שלא רוצים אותה יותר ,או שהוא הורג אותה, או שהוא
משחרר אותה שזה יותר גרוע ממוות,כאילו שמשהי יכולה לשרוד פה
בחוץ מבלי שיהיה לה דבר או אפילו בגד, או שהוא מוכר אותן
לשעשועים של גברים במועדונים, אני לא יודעת איך הן הגיעו לזה
אבל זה מה שמסופר פה .

אני כבר לא בוכה יותר, כבר לא כואב לי וגם כאשר חודרים אלי אני
כבר לא מרגישה. הוא משתמש בהן, אפילו אני מרגישה, הוא כבר לא
בא אלי יש לו צעירות יותר לימדתי אותן חלק מהשימוש במקל כאשר
הוא אמר לי ללמד, אני שוכבת בלילות על מיטה מנסה להיזכר, ורק
אבל רק כאשר אני נזכרת בישוב רחוק ,שבו ילדה קטנה בת שלוש בערך
עשתה דבר שאבא שלה אמר לה לא לעשות ויצאה מהבית לראות אוטו
גדול, ועשתה שלום לאיש ... רק אז אני באמת עוד בוכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אמא, לא קוראים
לו עציץ קוראים
לו ניצן"


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/01 12:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה