היא הייתה עוד ילדה ממוצעת בת 15 מאזור הקריות, היא הייתה
חופשיה כמו פרפר, שזה למעשה היה הדבר האהוב עליה ביותר.  היא
אהבה פרפרים ואת הצבע הסגול ואם הם משתלבים ביחד זה נהדר
מבחינתה, היא אהבה לבלות את זמנה הפנוי עם החבר'ה, באינטרנט
וביציאות בסופי שבוע.
כמו בכל יום כשחזרה מבית הספר  היא התחברה לאינטרנט, ניכנסה
לאייסייקיו, קידמה את חבריה לרשימה בהודעה חמימה של: "צהריים
טובים לכולכם".
כולם הכירו אותה בסביבתה בשל שמחת החיים שלה, במיוחד בתקופה
האחרונה....מאז שהכירה אותו, החיוך שלה נראה הרבה יותר קורן
מתמיד אפילו, לפעמים אמרו לה שהיא מחייכת יותר מידי, זה תמיד
היה: "אין לך מה לעשות חוץ מלחייך?" או "איזה כיף לראות אותך
עם חיוך על הבוקר", כך או כך היה להם מה להגיד, הם תמיד שאלו
למה היא מחייכת ומה החיוך הזה אומר?  רק הוא.... לא אמר
כלום... הוא אהב אותה כמו שהיא ואף פעם לא העיר על החיוך
התמידי שלה כי הוא אהב לראות אותה קורנת.
כשהיא ראתה שקיבלה תגובה ממנו על ההודעה היא ישר פתחה אותה
והחלה לקרוא..."מה שלומך אושר?"  היא מיד ענתה:" נפלא.. כמו
תמיד..."
הם דיברו במשך כמה דקות ואז החליטו להיפגש אחרי הצהריים בפארק,
היא שלחה לו חיוך בהודעתה ואמרה שהיא הולכת לאכול ושהם יתראו
בקרוב.  אחרי שסיימה לאכול היא התכוונה להיכנס לחדרה להכין
שיעורים, אבל, היא פשוט נשכבה על מיטתה ובהתה בתקרה, בחנה כל
פינה בתקרה הלבנה, כל כתם וסדק שנמצא בה, היא שכבה ככה בערך
שעה עד שאחותה הגיעה הבייתה ונכנסה לחדרה כדי להגיד שלום, היא
מיד קמה ממיטתה ורצה לקבל את פניי אחותה עם חיוך ונשיקה, כששמה
לב שהשעה כבר ארבע וחצי, החליטה להתחיל להתארגן כי ב-חמש ורבע
היא נפגשת איתו..... כשהגיעה לשם הוא חיכה לה בכניסת הפארק,
היא העלתה על פניה חיוך גדול וחיבקה אותו, הם נכנסו והתיישבו
בנדנדות, כל אחד מהם היה בנדנדה שלו, ואז הוא התחיל לדבר, אבל
משום מה היא אף פעם לא הצליחה להקשיב למה שאמר, היא תמיד הייתה
חולמנית, היא הביטה בפניו והחלה לבחון אותם:
היו לו עיניים סיניות קטנות, שפתיים ורודות ודקות, היה לו מן
מבט בעיניים.... עמוק, מבין, נאמן, אוהב, מבט שאפשר לטבוע
בתוכו, העיניים שלו תמיד סיפרו לה הכל... הן היו צוחקות והיה
בהם ניצוץ תמידי של שמחה, תמיד כשהיא הסתכלה לתוכן הן היו
מהפנטות אותה... קולו קטע את מחשבותיה והוא שאל אותה: "אושר?
את מקשיבה לי?" והיא ענתה: "כן... בטח ....מה אמרת?.." והוא עם
מבט מהוסס ענה: "אמרתי שציירתי לך פרפר..." והצביע על החול,
היא העלתה חיוך על פניה, את אותו חיוך ידוע, אפילו גדול יותר
ואמרה: "תודה, איזה מתוק אתה.." בעודה מתפעלת מהציור המשורבט
על החול...
כשחזרה הביתה היא המשיכה לחשוב על הציור ועליו, חשבה מה היא
הייתה עושה בלעדיו? הרי הוא הידיד הכי טוב שלה "והוא חבר טוב
באמת" כמו שהיא מרבה לציין זאת באוזניו בכל הזדמנות.
עברו כמה ימים והיא ישבה בביתה ותהתה לעצמה מדוע הוא לא מתקשר,
לפתע הטלפון צלצל... הוא היה בקו השני ואמר שהם חייבים להיפגש
כי הוא חייב להגיד לה משהו,  הקול שלו היה מוזר... מרוב
סקרנות, היא רצה החוצה מבלי להגיד שלום לאף אחד ומבלי לכבות את
המחשב.
כשהגיעה לפארק היא חיבקה אותו חיבוק חזק, אבל החיבוק שהוא
החזיר לה היה מוזר,
שום דבר לא היה רגיל, אפילו החיוך שחייך אליה...
היא התיישבה בנדנדה השמאלית והקבועה שלה וניסתה להסדיר את
נשימתה,
ואז שאלה: "מה קרה?"  "מה היה כל כך דחוף?" הוא לא חשב פעמיים:
"אני רוצה שננתק את הקשר"... הוא נראה כל כך רציני והוא גם לא
הסביר יותר מידי, היא הייתה המומה ולא יכלה להוציא מילה מפיה,

היא נזכרה בפרפר שצייר לה על החול וחיוך עצוב עלה על שפתיה
לפתע הוא שאל: "אושר? למה את מחייכת כל הזמן?" למרות שהיא רצתה
להגיד לו היא התחרטה, עכשיו היא כבר לא יכלה לספר לו שהיא
מחייכת בגללו...