או: הרהורים עצלים בשעת התבוננות בציור שמן מאת סיר ויליאם
קולדסטרים טרם העתקתו

אין כאן סיפור, ודאי לא שיר. רק תיעוד זרימתן של מחשבות.  אני
את שלי אמרתי, וכל מתעניין, ישתרך אחרי על אחריותו בלבד.

בשבת נכנסתי לאתר האינטרנט של טייט גלרי בלונדון.

היה בדעתי לתור אחר ציורים של אמנים בלתי מוכרים. לא מהמאסטרים
ידועי השם, אלא מאלה שציירו יצירות צנועות, פשוטות. לכן הלכתי
למקום בו מקוטלגים האוספים,
קרי היצירות השוכנות במרתפי המוזיאון, ומן הסתם רק חוקרי אמנות
או שמאי-ביטוח ילכו אליהן מדי שנים, ויביטו בהן.

אני אוהב להעתיק יצירות כאלה, ולאמן אצבעותיי בכך, מבלי שאבוש
בפני עצמי נוכח הפער העצום בין המקור לפרי כפי, כמו בעת שמהין
אני להעתיק יצירת מופת.

משועמם נדדתי לאורך הרשימות האלפבתיות הארוכות, ופתחתי אימאג'
אחר אימאג', מאלה שנראו לי מסקרנים.

באות  C נתקלתי בשמו של אחד, סר ויליאם קולדסטרים.

בעמוד המוקדש לו, מוצג לדוגמא אימאג' של ציור שמן, ובו דמות
נערה עירומה יושבת במיטתה, גווה נשען על כרים גדולים, וידיה
מונחות ברישול לצידי גופה.

הציור לא מצא חן בעיני במיוחד, ודומני שמבקר מקצועי היה מוצא
לכך נימוקים רבים משלו.

אך בכל זאת היה בהבעת פניה של הנערה משהו מרוחק, עצוב, שריתק
אותי. לכן פתחתי בזה אחר זה את האימאג'ים האחרים של אותו
ויליאם קולדסטרים, שהתהדר בתואר "סר", וכל שנאמר עליו היה,
שנולד בשנת 1908 ומת בשנת 1987.

חיש קל מצאתי את מבוקשי, ושמחתי שהיתה בי התחושה, שכדאי להציץ
ביצירותיו האחרות של האציל לבית הזרם הקר.

כוונתי לציור הנקרא SEATED NUDE, שמספרו TO3704 , לכל המעוניין
ללכת ולהתבונן בו. ולתועלת אלה, הנה גם הקישור לאוספי הגלריה
המכובדת:
http://www.tate.org.uk/coll/menuc.htm

הציור הוא פשוט ביותר, וכשמו כן הוא:
דמות של אשה עירומה, יושבת.

הצבע היחיד הוא מין חום-צהוב, בוצי ומלוכלך, ובו צבועים הן
הרקע והן הדמות. הגוון משתנה מעט, עפ"י משחק האור והצל, אך גם
זה בטווח לא גדול. פרט לכך יש נגיעות אחדות של צבע
אדמדם-חיוור, בשפתיה, בפיטמותיה, בטבורה ובכפות ידיה של הדמות,
ומעט צבע חום-כהה בעיניה, בשערה ובשיפולי ביטנה.


מה שריתק אותיי, היתה תחושת הניתוק, העצב, אולי אפילו יאוש
מסויים, או לפחות השלמה עם המצב, שעולה מן הדמות.

גילה של האשה אינו ברור, אך אין ספק שאינה נערה צעירה. גופה
כבד מאד, ירכיה עבות ושדיה נפולים. גם בביטנה ניכרים קפלים.
למרות זאת, אינה גרוטסקית או דוחה. היא אפילו נעימה, כמעט,
למראה.

היא יושבת ומביטה ניכחה, לא אל הצופה, אלא כאילו מעבר לו. ראשה
מורם מעט, אך גופה דווקא רפוס, נינוח.

שפתיה יפות למדי, אך מרירות מעט.

ידיה מונחות בחיקה, מסתירות כמעט לחלוטין את ערוותה.

אני משער שחלק מתחושת היאוש, נובע מהדרך שבה חתך הצייר את
מסגרת ההתיחסות של הציור:

בעוד שקו הגבול התחתון של הציור חותך את רגליה של האשה מעט
למטה מן הברכיים, כך שרגליה משם ואילך מצויים מחוץ למסגרת
הציור, הרי מעל ראשה של האשה יש שטח פנוי לרוב.

אילו ניצל הצייר את התחום שהגדיר לעצמו ב"הגיון", היה מצליח
להכניס כמעט את כל רגליה של האשה לתוך מסגרת הציור, במחיר
ויתור על הרקע הסתמי, המטושטש וה"מיותר" שמעל ראשה.

אך הוא לא עשה זאת.

ולכן הדמות כאילו נדחקת מטה, ללא שום סיבה הגיונית, כך שמעל
ראשה נותר שפע של מקום ריק, ואילו המחצית התחתונה של רגליה
אינה גלויה לצופה.

הרושם שאני, לפחות, מקבל, הוא של לחץ, לכידות, אבל לא משהו
קיצוני, מאיים, אלא יותר מיואש, משלים.

תאריך הציור הוא 1951, כלומר אותו קולדסטרים היה בן 43 שנה
כאשר צייר אותו. לא נער, גם לא זקן עובר בטל. גבר במלוא אונו.

אבל האשה נראית מעט יותר, הייתי נותן לה 50 שנה לערך. אם היא
אכן בת 50, אזי פניה צעירים וגופה אף הוא שמור במצב סביר, אף
כי דיאטה לא היתה מזיקה לה.

כשאני מתבונן בציור, ומניח כי האשה בוגרת מהצייר ב- 7 שנים
לערך, עולה על דעתי מעין הסבר לתחושות היאוש, הניכור ווהשלמה
שמשדרת האשה.

הרי היא כמי שאיבדה תקווה למשוך את הגבר הניצב מולה ומצייר
אותה.

היא אינה מרימה יד אחת או שתיים מאחורי עורפה כדי להבליט את
חזה.

היא אינה מסכלת רגל על רגל ומסבה גופה אל המתבונן בה, כך שעובי
ירכיה יוסתר.

אדרבא, היא מציבה גופה בתנוחה הבלתי מחמיאה ביותר:

ירכיה לחוצות אל הכסא (שאינו נראה בגלל ממדי גופה) עליו היא
יושבת, וכך הן מתעבות ומשתטחות עוד יותר.

כתפיה שמוטות, וכתוצאה מכך שדיה הכבדים נפולים עוד יותר ממה
שיכלה להציגם.

כפות ידיה יכלו להסתיר יותר את קפלי בטנה, אך אלה נותרו גלויים
לעינינו, והיא מסתפקת בכך שידיה מסתירות את ערוותה, אך גם זאת
היא עושה באי-איכפתיות ברורה, כך שמרבית שיער ערוותה גלוי
לנו.

היא כאילו אומרת לצייר:

אני יודעת שאין סיכוי שתחשוק בי, לכן למה לי להתאמץ. הנה אני,
כמות שאני. זה מה יש.

ובעליבות הזו, יש משהו עצוב, אבל גם יפה מאד, אפילו מגרה. אני,
מכל מקום, הרגשתי ככה. מין רצון לגשת אליה, ליטול את גופה הכבד
בין זרועותי, ולהחזיר לו את שימחת החיים.

אני בטוח שהיא היתה מענגת אותי מאד.

לרגע קל חלף במוחי רעיון מטורף להתחקות אחר הדוגמנית (כאילו
חסרות נשים כבדות ונואשות בארצנו), אבל חישוב קל הזכיר לי,
שהגברת אמורה להיות היום כבת 98 שנה,
ומין הסתם גם אם עודנה בחיים, דעתה אינה נתונה עוד לתענוגות
הבשר.

לכן אביע את רגשותי כלפיה בכך שאעתיק את הציור שלה מתוך כבוד
וחיבה רבה.

לא נותר לי אלא לקוות, כי סר קולדסטרים, ששוכן עפר הוא כיום,
חש גם הוא משיכה לדוגמנית העלובה שלו, ולאחר שהעביר את דמותה
אל הבד, מבלי להתערב בתנוחתה,
שימח אותה ושמח בה גם הוא, ואני בטוח שאם כך עשה, הוא לא
הצטער, ואילו היא חדלה לשעה קלה מן היאוש שלה.