כשאבא הודיע שאנחנו נוסעים, התחלתי לבכות. דווקא אז, כשנעשה לי
טוב  בחיים, הם החליטו לסוע. ועוד לאן? מילא היינו נוסעים
לשליחות באמריקה או אירופה, זה עוד איכשהו היה בסדר, אבל
לגוארבילנד? מי בכלל שמע על המקום הזה? הייתי בטוח שכשאני
אחזור הביתה, ואספר לחברים שלי על החיים שלי בגוארבילנד, הם
יגידו שזה נורא מגניב אותם, ושגם הם עושים חיים משוגעים בשעות
הפנאי שלהם במקומות כמו אבורדוסלנד ושטרוטנפופיה וכל מיני שמות
פיקטיבים כאלה.
האמת, בהתחלה לא ידעתי איפה זה הארץ הזאת גוארבילנד, או יותר
נכון, לא ידעתי שיש בכל מקום כזה. בגלל זה, בארוחת ערב כשאבא
אמר לנו שנוסעים, הייתי בטוח שהוא צוחק איתנו, וישר בדקתי בלוח
שנה אם זה האחד באפריל.
זה לא היה.
אחרי שנרגעתי מהבכי, אמא הסבירה לי שזו לא תהיה שליחות ארוכה,
משהו כמו שנה, מקסימום שנתיים, ושאבא יהיה שם אחראי על איזה
צוות מחקר כזה שיחקור את האנשים המיוחדים שיש שם, ושיהיה לנו
משרת גוארבילנדי ונהג גוארבילנדי ומטפלת וטבחית ושלושה שומרי
ראש, ואני מרוב התפקידים האלה, חשבתי שאבא שלי יהיה מינימום
רמטכ"ל בארץ הזאת, אם לא שר בממשלה.
כשהגענו סוף סוף לגוארבילנד, הייתי בשוק. אני לא גזען, אף פעם
לא הייתי, אבל האנשים שם לא היו כמו שום דבר אחר שהיכרתי.
הכינו אותי מראש שכל האנשים בגוארבילנד יהיו שקופים, אבל זה
היה ככה שממש יכולת לראות דרכם, כאילו הם עשויים מניילון או
פלסטיק גמיש כזה. שקופים לגמרי.
תוך כמה שבועות, כבר היו לי חברים גוארבילנדים, ואפילו חברה
אחת, מהסוג הרציני, כזאת שכשאתה מציע לה חברות, אתה רואה
בעניים שלה שהיא מסכימה ועוד לפני שהיא אומרת כן, אתה כבר שואל
אם היא תבוא איתך לערב כיתה מחר. הם היו נורא נחמדים החברים
האלה שלי, וקראו לי 'אטום' בגלל שלא ראו  דרכי כי לא כל כך
הייתי שקוף כמוהם. עשינו חיים משוגעים ביחד, היינו משחקים
מחבואים ואני הייתי תמיד מפסיד, היינו זורקים מטבע לברכה
וצוללים לחפש אותו, והם השתמשו בידים שלהם כמו במסכות צלילה,
ואני תמיד הייתי מפסיד, היינו גם משחקים תופסת, וגם שם הייתי
מפסיד, אבל זה בגלל שהיתה לי בעיה כרונית בברך.
כשאבא הודיע שעוד שלושה חודשים אנחנו חוזרים לארץ התחלתי
לבכות. אחרי הכל, הינו שם כבר ארבע שנים, די שכחתי את האנשים
בארץ ואלה שכן זכרתי, בהשוואה לגוארבילנדים, לא היו משהו
מיוחד. מהנסיון של הפעם הקודמת, לא התוכחתי אלא פשוט החלטתי
לנצל כל רגע שעוד נשאר לי בארץ המיוחדת הזאת. התחלתי לכתוב
יומן, שבו סיפרתי כמה המקום הזה מגניב ואיך תמיד יש שם שלום,
וכולם מעריכים את כולם באופן שווה, ואין אויבים, ואין חלשים
ואין חזקים, ומקבלים שם את השונים בדיוק כמו את הדומים וכל
מיני דברים כאלה שלמרות שהייתי ילד די קטן, כבר ידעתי לזהות
שהם מיוחדים.
הפעם הראשונה שחזרתי לגוארבילנד היתה בשנת תשעים ושתיים. הייתי
אז כבר בן עשרים ושלוש, אחרי שני ניתוחים שסידרו לי את הבעיה
בברך התגייסתי לצנחנים, הייתי באינתיפדה, קיבלתי  עשרות בלוקים
בראש, שלושה מולוטובים לג'יפ, וכדור גומי אחד של כוחותינו
לצוואר. הכדור בצוואר שתורגם אחר כך לשלושים אחוזי נכות, הזכיר
לי שהבטחתי לחזור לגוארבילנד, לא יודע למה, אולי בגלל שגם
כשבכיתי בדרך חזרה משם וגם כשחטפתי את הכדור לא יכולתי לנשום.
אבל כשהגעתי לשם ופגשתי את החברים שלי, לא האמנתי שזה באמת הם.
אני, סרן גדי בורשטיין, שנלחמתי בשלוש השנים האחרונות בילדים
שזורקים אבנים, ובכיתי ליד שלוש אבנים גדולות שמתחתן שכבו
החברים הכי טובים שלי, פוגש את החברים שלי מהילדות ורואה אותם,
או יותר נכון דרכם, משחקים לי תופסת כמו איזה חבורה של ילדים
בני עשר. הדבר הזה שיגע אותי.
ישבנו בבאר מקומי ושתינו מיץ תפוחים. סיפרתי להם על ישראל של
היום, ישראל בעיניים של איש בן עשרים ושלוש, של מלחמה ושכול,
ושל פחד, והם סיפרו לי איך שום דבר לא השתנה בגוארבילנד, ושהכל
עוד יפה וטוב, למרות שגם הם כבר בני עשרים ושלוש, כמוני. הם
שאלו אותי מה קרה, ואיך המדינה שלנו, שפעם סיפרתי שיש בה רק
דברים טובים, הפכה היום לשדה קרב בסדר גודל בינלאומי. הסברתי
להם למה, ואיך והם הסתכלו עלי בזלזול. 'זה לא זה' אמר חבר שלי,
'לא בגלל זה אין אצלכם שלום'. 'מה?' צעקתי די בכעס, 'מאיפה אתה
יודע למה אין אצלנו שלום, יא חתיכת נאיבי שקוף?' 'אני אגיד לך
למה, למה אצלנו יש ואצלכם אין' הוא אמר לי 'אתם פשוט אטומים'.
החברים שלי הלכו, ואני, התחלתי לבכות.