יום אחד הוא פשוט עזב אותי,החבר שלי.
סתם ככה,הוא קם והלך.
הוא לא  הסביר לי למה, הוא סתם נתן לי איזה הסבר משונה.
הוא מילמל משהו בקשר לחברה שלו לשעבר.
האמת היא שהוא היה תמיד בחור מוזר החבר שלי הזה, בחור מוזר אבל
כל כך מיוחד, והרגשתי פשוט נורא., אבל אהבתי אותו כל כך  אותו
אהבתי ,מעמקי נשמתי.

שבוע אחר-כך, אחרי שהוא סיפר לי על זה שהוא עוזב אותי,
היה את הפיצוץ הזה, בתחנה המרכזית.

הוא מת.

עכשיו לא ידעתי מה לעשות והרגשתי שהחיים שלי פשוט מתפוררים.
איך הוא יכל לקחת אותו ממני?
מאוד כעסתי.
ואז, גם הוא נעלם מחיי, בפתאומיות מפחידה.
רצתי מהר הביתה מבית הספר כשהרגשתי שגם אלוהים נעלם.
סגרתי את עצמי באמבטיה, ובכיתי שם, עד  שנגמרו לי הדמעות.
אחר כך קמתי והסתכלתי על עצמי.
ניהלתי שיחה מאוד ארוכה , אבל לבדי. והחלטתי שאני הולכת לעשות
משהו עם עצמי.
היה איזה אצטון כחול בארון, משהו שאמא שלי קנתה בסופר לפני כמה
ימים.
לא ידעתי מה משתלט עליי ככה. רציתי לקחת שלוק, אבל אחד קטן, רק
בשביל לטעום אותו.

חשבתי לעצמי כמה מצחיק זה יהיה אם מחר יפסיקו למכור אצטון
כחול, בגלל שמישהו שתה אותו כי הצבע והריח משכו אותו.
אפילו התחלתי לצחוק והחלטתי שזה הרעיון הכי אדיוטי שהיה לי.
אז מה אם איבדתי אדם קרוב? זה אומר שגם החיים שלי צריכים ללכת?
ואז של מישהו אחר? כי אם על כל אדם יקר שאתה מאבד, מישהו ימות
לא ישארו אנשים בעולם ואז זה יהיה יותר עצוב מהכול.

לקחתי את עצמי בידים והלכתי לדבר איתו.
עבר שנה וחצי מאז שהם נעלמו לי.
מאז שאלוהים נעלם והחבר שלי נהרג.

אז יצאתי לחפש אותו, את אלוהים כמובן.
בדיוק באותו הזמן סיימתי בית ספר ונשארה לי חצי שנה לפני
הגיוס.
טיילתי בכל הארץ, האמנתי שהוא נמצא בירושליים,
אבל אחר-כך, אחרי שהוא לא היה אפילו שם,
ידעתי מה קרה.
הוא שכח ממני.

עכשיו באמת הייתי עצובה, כי לא רציתי שהוא ישכח אותי.
הרגשתי כל כך לבד בעולם.

הלכתי לים.
כי תמיד אני הולכת לים כשרע לי, זה הרגל.
כי הצליל המרגיע , והכל כך נעים הזה, עשה לי תחושה נעימה.
מין חמימות כזו ליד הלב, למרות שתמיד היה שם קר.
כשהגעתי לים, הרגשתי איך החמימות יוצאת לי מהגוף, אבל
מהעיניים.
בכיתי כל כך הרבה באותו היום.
פתאום שמעתי איזה קול זעיר לוחש אליי, קורא לי.
עשיתי כמה סיבובים דיי גדולים עד שהבנתי שהצליל יוצא ממני.
הוא קרא לי ...
הוא אמר שהוא זוכר אותי,
אבל גם הוא בכה.
שאלתי אותו למה הוא בוכה,
והוא אמר לי שהוא לא שכח אותי, אלא אני שכחתי אותו,
את האמונה שלי,
ולא משנה במי אני מאמינה או בעצם שאני האמנתי שיהיה בסדר.
אני שכחתי שיהיה בסדר.
הוא אמר לי, שלפי החישובים שלו, על כל שבוע טוב, יש חצי שעה
קשה,
ושככה זה בערך אצל רוב האנשים, רק שאצל חלק זה בא מוקדם יותר
בכמויות גדולות ואצל חלק זה בא קצת קצת.
"אז מה אם יש יום קשה?" הוא אמר לי.
"מחר.., מחר יכול להיות היום הכי יפה בחיים שלך ואת יכולה
להפסיד אותו בגלל חצי שעה, עם איזה אציטון כחול שדרך אגב, אם
אתה שותה אותו, אתה נסחב איתו לנצח."

ואז הוא שוב התחיל לבכות והרגעתי אותו.
אמרתי לו שאני אף פעם לא יישכח אותו, ושאני מקווה שהוא לא
יישכח אותי.
ואז הוא אמר לי את המילים הכי יפות ששמעתי איי-פעם, בקול הכי
הכי
יפייפה ששמעתי .
הוא אמר לי שעכשיו הוא מצא ידית בלב שלי ושהוא הולך להחזיק
אותי חזק חזק, ולחבק את הלב שלי כל כך חזק, ולא להרפות אף
פעם.
הוא אמר לי שאני חלק ממנו כמו שהוא חלק ממני.
הוא אמר שהכול יהיה בסדר, והוא לא ירפה.
הוא לא הרפה באמת, והוא חיבק את הלב שלי מאוד חזק.

ומאז אני יודעת שהוא איתי, ושהוא ילך איתי לכל מקום שאני
ארצה,
כי הוא בסך הכול לא דבר מאוד גדול, והאמת היא שהוא נורא רזה,
ככה שלא היה לי ממש אכפת שיש לי בליטה מהחולצה.

יום אחד הוא הביא את אישתו החדשה לגור איתו, אצלי בגוף,
ואז הוא אמר לי:" אם כבר יש לך בליטה אחת, מה אכפת לך אם יהיו
לך שתיים?"