היא התקשרה אליי, אחרי חודשיים וקצת של נתק מוחלט, והיא עשתה
את זה בשיא הטבעיות - כאילו היא מעולם לא טרקה לי בפנים או
אמרה לי שהיא שונאת.
כשהיא התקשרה, בכלל לא זיהיתי את הקול שלה, ולקח לי זמן להבין
מה לכל הרוחות אני עושה.
היא התקשרה אליי באמצע הלילה ואמרה לי שנמאס לה מהכל. פשוט
נמאס לה לחיות, והיא כבר מותשת.
אמרתי לה שזה לא מעניין אותי ושאין לי שום כוונה להכיר בקיום
שלה או להקשיב למה שיש לה לומר עד שהיא לא מסבירה לי מה
העניינים, ומה נדפק לה במוח וגרם לה לחתוך ממני.
היא אמרה לי שהיא לא יכולה ממש להסביר, כי לה בעצמה אין מושג
למה, ולמה היא יצאה ככה.


לפני שנים, איפה שהו בברזיל, נולדה באחת הבקתות באחד הכפרים
לאחת הנשים זהובות העור ילדה יפהפייה. אמה זהובת העור של הילדה
היפהפייה הזילה דמעת זהב ובחרה לתינוקת שם -
כריסטינה.
כריסטינה מעולם לא הכירה את האישה זהובת העור אשר הביאה אותה
לעולם. כריסטינה גם לא זוכרת את ברזיל, אבל היא נשבעה לי לא
פעם ולא פעמיים שיבוא יום, וניסע לשם יחד.
עברו השנים, וכריסטינה גדלה רחוק רחוק מברזיל, אך העור הזהוב
ונקודות האור התואמות בעיניים לא הותירו מקום רב לספק. היא
פשוט גדלה להיות הילדה היפה ביותר שאפשר לדמיין.


שאלתי אותה מה היא מתכוונת לעשות עם עצמה, והיא אמרה שהיא
בדילמה.
האמת, שלא היה לי ממש אכפת ממנה ומהקונפליקטים המטופשים שלה,
אבל מהיכרות קרובה אתה אני כבר יודע שבשביל להבין ממנה משהו
מסוים, צריך לשחק לפי הכללים שלה - קודם כל, צריך להבין כל מה
שהיא רוצה שתבין, משמע להקשיב לכל מה שיש לה להגיד.
אז שאלתי אותה מה העניין, והיא שוב אמרה לי שנמאס לה מהחיים
האלה, ושהיא רוצה להתחיל הכל מההתחלה.
כבר שמעתי והכרתי הרבה אנשים שכביכול נולדו פעמיים ואפילו
שלוש, אבל מי שמכיר אותה טוב כמוני יודע שלה מכולם אין סיכוי.
פשוט ככה.
אמרתי לה שאנשים כמוה לא נולדים מחדש כי לא מגיע להם, והיא
אמרה לי כמובן שאני טועה.
לא הבנתי את ההקשר אז פשוט שאלתי אותה איפה הדילמה, והיא אמרה
לי שהיא רוצה לעקור מכל מה שיש לה כאן, לעלות על מטוס ולהצמיח
שורשים חדשים - בלוס אנג'לס.
אמריקה, אמריקה...ארצות הברית...כמה מתאים לה לברוח למקום שזכה
זה מכבר לכינוי "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
ביני לבין עצמי צחקתי על הטמטום הקטן, העקשן הזה שלה, שגורם לה
לחשוב שהיא כל-יכולה לפעמים, או לסירוגין שום דבר.
אמרתי לה שאין לה מה לחפש בלוס אנג'לס, והיא כתגובה אמרה שהיא
רוצה להשתנות,
ושוב, שנמאס לה.
ניסיתי לחשוב, איך אני מסביר לה ששינוי זה פועל שבא מבפנים,
מתוך הנפש שלה, וזה דבר שלא תלוי במיקום של האדם על מפת כדור
הארץ, אלא על המפה המנטלית האישית והמיוחדת שלו.
ידעתי שהיא לא ממש מתחברת לקשקושים שלי, אז פשוט אמרתי לה שהיא
יכולה להאמין באותה צורה גם בטורונטו,בקטמנדו,בריו - זה יהיה
אותו הדבר,ושלוס אנג'לס זה לא אלוהים. גם היא לא.


והיא אומרת לי לא,לא. יכול להיות שאתה הרבה יותר שפוי ופחות
מסובך ממני, אבל ריו זה לא אותו הדבר, ואף פעם לא יהיה.
היא אומרת את הדברים האלה במן שלווה מוזרה כזאת, שלא מאפיינת
אותה. היא ממש לא מהשאנטיות שמסוגלות לנהל וויכוח או סתם שיחה
בלי לשנות טונים שש פעמים לפחות באמצע, לעשות בלגן וסתם
להשתגע.
יכלתי לדמיין אותה באותו הרגע פה, אתי במרפסת, כשהזוהר האופף
את השלווה הזאת, שצמחה לה בילדה שלי משום מקום, חובר עם הזהב
של עורה, של הנקודות בעיניה.
חלמתי אותה לרגע, לשבריר שניה, ואני נשבע שהיא הייתה הדבר היפה
ביותר שאפשר להעלות על הדעת, יותר מהכל.


לפני שנים, איפה שהו בברזיל, נולדה ילדה יפהפייה בשם
כריסטינה.
היא גדלה להיות ילדה מתוקה וקצת מרחפת לפעמים, שתמיד הקסימה את
הסובבים.
לכריסטינה היה משחק קטן, שאותו היא שיחקה נגד כל העולם, בכל
רגע שעובר.
במשחק הקטן הזה היא הייתה צוברת נקודות עם כל אדם שהייתה
הורסת, עם כל מערכת יחסים מכל סוג שהייתה שורפת ומשליכה לכל
הרוחות, ובעיקר - עם כל הפחתה ממושג האהבה שהייתה מבצעת או
מוכיחה.
לילדים קטנים תאוות בצע וחמדנות שטנית, ועל כן גדלה כריסטינה
להיות יצור קטן ומרושע, בעטיפה של זהב, אשר מנקר ומשחית את כל
הנקרה בדרכו.
אני יודע שלפעמים היא מצטערת שהיא ככה, אבל היא גם יודעת שזה
מה שיש, זה מה שעיצבו בה החיים ונסיבותיהם המשונות, ושאין לה
מה לעשות עם זה.
עד שהיא נהייתה לאותו שטן קטן, השם כריסטינה כבר היה מאחוריה,
יחד עם השלווה, האהבה, ברזיל. רק הזהב נשאר.
כשהיא אומצה ע"י זוג ישראלים, שונה שמה לזיו, ולאחר מכן
לנויה.
היום, כשנויה היא בהחלט אחת מהתופעות היותר מוזרות שנתקלתי
בהן, אני חייב לומר שכל מה שהיה לי אליה, ואולי עדיין יש לי,
קיים והתקיים אך ורק כי הרגשתי את אותה כריסטינה, ילדת האהבה
והזהב, בתוכה. לפעמים.

אני מאמין שביום שבו נויה תחזור לשם, אל אותה כריסטינה שנשארה
מאחור, היא תמצא את השלווה ואת האושר שלה, וכן, כן, תיוולד
מחדש, כמו לראשונה - איפה שהו בברזיל.
אולי לא באיזו בקתה באיזה כפר לאיזו אישה זהובת עור, אבל עם
מושג האהבה הטהור והנשגב ביותר, שאבד לה כבר ממזמן, ועם בחור
בהיר וקצת מבולבל שיעשה בשבילה הכל וייסע בשבילה עד לקצה
העולם. גם עד ברזיל.

כשהיא דיברה על ריו, הבנתי שהיא דווקא מתחברת לרעיון החזרה אל
שורשי הזהב שמהם צמחה, ושאין להם שום קשר למה שהיא היום.
מתישהו, דווקא לא באותה השיחה, היא הבטיחה לי שניסע לשם יחד,
ונחיה אהבה ושקט.


אמרתי לה באותו הלילה, כשהמאפרה מלאה (למרות שכבר שבוע אני
נשבע שאני מפסיק) והעיניים דומעות, שאני אוהב אותה, ושהיא
יכולה ללכת לכל הרוחות ו - כן, שגם לברזיל היא יכולה לנסוע
לבד.