"וואהי נפל לך ריס" הוא אמר בחיוך
"ראי, הגיע הזמן לבקש משאלה.. היא חייבת להתגשם".
היא חייכה בעצב והשפילה מבטה לעבר העשב הדוקרני
"אלי, אני לא יכולה להביע משאלה
היא לא תתגשם."

הם פסעו יחד בשבילי האבנים הצהובות
באופק ציפורי חורף, מנגנות בכנפיהן ושרות שירי סתיו
עצים צהובים עם עלים כתומים נעו בניגוד אליהם
מתרחקים בעצב.

"אני יודעת שאני אוהבת אותך",  חשבה.
"את יודעת, מעולם לא פגשתי מישהי כמוך.
אפילו לא בדימיון והדימיון שלי מפותח לאללה!"
הם צחקו במשך כל ההליכה שנשארה להם
והיא, היא נשארה עם טעם של עצב.

-"שששששירלי!? את כאן?"
-"כן מההה?!"
-"סיימת לארוז את המזוודות!?"
-"כן... ואני מוכנה ללכת."

עכשיו אני רחוקה ואיכפת לי למרות שאני אומרת שלא
אבל אני לא הולכת להלחם.
את המשאלה בזבזתי על מישהו אחר
וזה בסדר, כי זה כבר לא משנה
לקחתי עימי את כל הדרוש לי על מנת להמשיך
והזכרונות כבר לא ממוסגרים בתמונה אחת
והרגשות כבר לא שמורים בתיבה פועמת אחת
וזה בסדר, כי זה כבר לא משנה

היא פסעה לבדה בשביל הלבנים האדומות
באופק יונים לבנות, ודשא ירוק ובועות של סבון
עצים טרופים עם עלים גסים נעו לקראתה
מתקדמים ככל שהדרך קצרה

והיא ידעה שטוב לה ככה
והי ידעה שאין דרך אחרת.