שיר על החתול שמיל

שמיל החתול אהב להשתולל,
היה רץ בית רגלי אנשים,
וכל מי שליטף אותו התפלל
כי יזכה לחיים ארוכים.

שמיל החתול היה מחייך,
מודה מקרב לב על ליטוף,
משתפשף קצת ברגל, מתחכך,
מתורבת כמו חתול שעבר אילוף.

שמיל היה החבר הכי טוב שלי,
קרוב מכל אדם בעולם,
כל יום הייתי מודה לבורא, אלי
תודה על הלז, המושלם.

אפילו אלוהים אהב את חתולי,
גם עליו הוא היה נאהב,
ולמרות שביקשתי שישאר אצלי
הוא לקח אותו אליו.

כן, זה היה יום קיץ חמים,
יום שהטמין בחובו מזל ביש,
שמיל חצה את הרחוב, התמים,
ועכשיו יש לגרדו מהכביש.

לפחות ככה אמא אמרה, ניחמה,
שהנהג לא הכיר אז את שמיל,
ועכשיו הוא ממש מצטער, טענה,
כי דרס לנו את האליל.

אבל אני, מצידי, לא האמנתי,
ידעתי שאלוהים היה אנוכי,
לקח את החתול שכל כך אהבתי,
את שמיל שלי, חתולי.

הדבר היחיד שנותר לעשות,
התפללתי לעילוי הנשמה,
וקיוויתי כי נוח לו ושיש לו מה לעשות,
שם למעלה, בחברה חדשה.

"ואתה שם למעלה, אני מציע שתיזהר",
כך צעקתי ואגרופי לשמים,
"כי כשיגיע יומי ואני אתפגר
אתה תשקשק במכנסיים!"