וביום שישי שוב נפגשנו כולם בבית הקברות.
האימא בכתה, האח עמד בעיניים אדומות, מפורקות, חברה אחת
התעלפה. עוד מעט יאמר מישהוא שלא נבכה כי לא היית רוצה את זה,
ובאותו משפט יביט לשמיים ויאמר שגם אלוהים בוכה על המלאך
שהיית, ואיך לא שמענו שבכית.
אקסים מיתולוגיים, כאלה שנטו לאהוב, עומדים מפוזרים בהמון. את
בחורה מתה עכשיו, אהובתי, ועוד מעולם לא עשית כל כך הרבה צרות.

אבא בוהה בקבר. הוא לא בוכה, הוא שותק, נדהם. עוד חודשיים בערך
יתחילו הריבים, והאח יימחק, יתחיל לשתות, ללכת לאיבוד בתוך
עצמו, לחפש את הצלילים שיצעקו את המילים בתוך ראשו, ואת לא
תהיי שם, כי את בחורה מתה עכשיו. זה סטטוס אחר לגמרי, לא? גם
את תלויה שם עכשיו, על העצים המעוותים בגהנום. מ-ת-ה, אני
מזמזמת לעצמי. מי חשב שיהיה לה ביציות. ואני כבר שיחקתי אחות
במחזה, וחברה מעולפת, ואדם שטוען לבכי גמלאות. ועכשיו אני כאן
הלא קשוחה.
ההקלה היחידה, העצב הנעלם. הכל הצגה. מ-ת-ה, אני שרה לי בלב.
מה-הא-הא-מתה, היא מתה, היא ברחה אה.
רושמת לעצמי לברר האם ישנה אמונה תפלה לגבי עמידה מצד ימין
לקבר טרי. אני עומדת כאן לבדי. ידי ממשות את לבי, את התליון
ששנאת, נושאת תפילה לעילוי נשמתך.