היא כזאת יפה, היא שיושבת בקצה הכיתה.
היא תמיד מגיעה מוקדם ואני תמיד מאוחר,
אבל זה מסתדר כי ככה אני לא צריך לחכות לה,
לה ולנשיקה.
היא אומרת שלום בקולה המרגיע, נוגעת בי קלות עם ידה המלטפת,
השפתיים המתוקות והאוהבות שלה נוגעות בלחי שלי,
רק בשביל להגיד לי שלום...
ואפילו אם בפנים אני מרגיש עצוב וכועס על אמא,
כי היא שוב בכתה בבוקר בגללי.
אני מגיע למין אושר כזה שמרצה אותי כל כך,
שבאותו הרגע שאני מרגיש את שפתיה העדינות על הלחי שלי
אני מתמוגג בפנים ויודע שאותה אני אוהב.
אבל אני לא חבר שלה שכובש אותה בסערה
ואני לא אביר על סוס לבן
אני רק אחד ששבר לה את הלב...
עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיא נתנה לי נשיקה מתוקה.
היא כבר לא אומרת לי שלום, ולא נוגעת בי עם ידה כשהיא
מנשקת אותי בלי אהבה.
וכשהיא מנשקת לי בלחי בזריזות כדי לחזור לחברה שלה
שמחכה, אני מתאכזב אבל בפנים אני יודע שזה לא אשמתה
כי אני הוא זה שהרג לה את האהבה.
להצטער אני יכול הרבה מאוד, ואני באמת מצטער
אבל אני חייב להמשיך ולמצוא את הנשיקה שלי...

מסתובב עם חברים, מבלים
והיא נקלעת לי לעין,
היא מחייכת וגם אני מחייך
אני יושב, מתחבר ומגלה שיש על מה לדבר,
וכשהיא הולכת אני תופס אותה בריצה ואני מבקש את הטלפון שלה
בבקשה.
למחרת אני מתקשר, אנחנו מדברים קצת, מתביישים קצת
ולמחרת אנחנו נפגשים, מטיילים, נהנים ושנינו מוקסמים.
ככה נפגשנו כמה פעמים. וכשהיא פוגשת אותי,
בידה הנעימה, היא נוגעת בי,
ובפיה העדין והמתוק, היא מנשקת אותי.
והאושר שוב חוזר, כי היא כזאת חמודה וגם כזאת יפה,
אההה... ושכחתי להזכיר:
היא גם אמרה לי שהיא יושבת בקצה הכיתה.