דיליה תמיד אמרה שזה היה הכל עניין של גורל, אבל אני לא ממש
הבנתי למה הרצועה של האופנוע שלי הייתה חייבת להיקרע. שליח של
חנות פרחים לא יכול לעבוד בלי אופנוע ואופנוע לא יכול לעבוד
בלי הרצועה הזאת במנוע.
זה היה בערב, הכל היה בצבע אדום גם השמיים וגם הרחוב. הייתי
בשדרה החמישית והייתי צריך להגיע ל-24 פינת אוריבידס שזה ליד
הפארק ולא כל כך רחוק. בעצם אפשר להגיע לשם ברגל אבל זה ייקח
לי איזה שעה הייתי צריך להביא לשם זר שהיה עשוי רק מסיגליות
וורדים צהובים. אף פעם לא ראיתי את השילוב של שני הפרחים האלה
לפני כן, הוא נעשה במיוחד על פי הזמנה. האיש שביקש לשלוח פרחים
כנראה ביקש במיוחד סיגליות וורדים צהובים. זה היה מסקרן והיה
גם מכתב מצורף לפרחים. לא סתם פתק עם הקדשה שבעלת החנות עושה
דרך הטלפון. האיש ממש בא לחנות והביא מכתב במעטפה. בטח גם בחר
את הפרחים בעצמו. הוא הסתובב בחנות, הסתכל על הצבעונים, ועל
המרגניות, ועל החמניות, ואמר לא, אמר שהוא רוצה רק את הסיגליות
ואת הורדים הצהובים, שלמען האמת, אני לא חושב שזה ממש הולך
ביחד. אבל אני, אני רק השליח. אפילו לתקן את האופנוע שלי אני
לא יודע.
פתחתי את המעטפה וקראתי את המכתב. כתב את המכתב הזה מישהו
שקוראים לו ריקי לבחורה שקוראים לה אלסי. הם חגגו את יום שנה
שלהם למרות שהם כבר לא ביחד ובגלל זה כנראה הוא רק שולח לה את
הפרחים ולא מביא אותם בעצמו.
יש לי אופי מאוד מתחשב, בינינו. אני תמיד מחזיר קסטות וידיאו
עד הסוף אחורה לפני שאני מחזיר אותן לספריה, אפילו שאני שם
אותן בחור של ההחזרה האוטומטית ואף אחד לא ישים לב חוץ מהאיש
שייקח אותן אחרי. אני חושב על האיש שלקח את "זיכרון גורלי"
והוא יושב לו על הכורסא עם הפופקורן וכוס הפאנטה הגדולה שהכין
מראש, ופתאום מתברר לו שהוא צריך להריץ אחורה את הסרט וזה אומר
שיש לו עוד דקה וחצי לפני שיתחיל אפילו עם ה"בקרוב" והפרסומות.
והרי הוא לא יתאפק ויתחיל לאכול מהפופקורן ואז יהיה לו מלוח
בפה אז הוא ישתה את הפאנטה שלו. בכל מקרה עד הדקה החמישית של
הסרט כבר תיגמר לו הקערה והא יתחיל לנסות לפצח את הפופקורן
הקשים הסגורים מה שבטח יפיל לו איזו סתימה. ואחר כך הוא יעצור
את הסרט וילך למטבח להכין לעצמו עוד פופקורן במיקרוגל וזה לוקח
שלוש - ארבע דקות תלוי בסוג של המיקרו גל שיש לו. והפסקה של
ארבע או אפילו שלוש דקות יכולה מאוד לנתק אותך מהעלילה, למרות
שאני בכל מקרה לא הצלחתי לעקוב אף פעם אחרי העלילה של "זיכרון
גורלי".
החלטתי ללכת ברגל עם הזר של הסיגליות והורדים. אמרתי לכם, אני
מאוד מתחשב, חוץ מזה הלילה כבר ירד ולא היה כל כך חם. דחפתי
בכיס האחורי של המכנסים שלי את המעטפה עם המכתב. לא מזמן תלו
על העצים בשדרה החמישית שרשראות של נורות. זה נורא יפה. וגם
הניחו ספסלים לאורך כל השדרה. הלכתי  בדיוק בקו של הספסלים
ובכל פעם שהגעתי לספסל עליתי עליו כאילו בדרך אגב  וכשהגעתי
לקצהו קפצתי עם שתי הרגליים. בפינה של החמישית וג'ונסון נפלתי
על דיליה.
בחיים לא הייתי מנחש שקוראים לה דיליה. הייתי בוחר לה שם הרבה
יותר היסטורי אם הייתי אבא או אימא שלה. משהו כמו גוז'פין או
קליאופטרה, או כל בחורה שהייתה בת זוגו של מישהו ששלט על חלק
משמעותי של אירופה. למשך רוב ההיסטוריה נשים לא הוזכרו אלא אם
כן היו בנות זוגו של מישהו. ורוב הגברים האלו שלטו על חלק ניכר
מאירופה. לדיליה היה עור  חום בהיר ועיניים ירוקות ושיער שחור.
והיא די הייתה דומה לאופנוע שלי במובן הזה. כי גם הוא היה
שחור וירוק וחום בהיר. היא לבשה שימלה אדומה  שלא כיסתה הרבה
ומגפיים אדומים תואמים. היו לה זוג שדיים שרצו לצאת החוצה כמו
ילד בן ארבע עשרה שרותק לחדרו, ורגליים באורך של נהר הנילוס.
הפלתי אותה על הרצפה, והיא רק אמרה "הי". ביד אחת החזקתי עדיין
את זר הפרחים שריקי שלח לאלסי, וביד השניה  עזרתי לה לקום.
בשתי העיניים שלי המשכתי לבחון אותה. והיא אפילו לא נערה מעצמה
את האבק. היא חיבקה אותי חזק ואמרה בהתלהבות "זה אתה! אני לא
מאמינה!". היא שיחררה את האחיזה שלה בי והביטה בזר הפרחים.
"אני לא מאמינה, איזה קטע."
"מה... מה כל כך קשה להאמין?" חקרתי. לא אהבתי את המבטים
הרכושניים שהיא שלחה לזר הפרחים של אלסי.
"בוא, בוא מהר," היא אמרה. "אני אסביר לך בדרך, בוא, אני גרה
פה למעלה." היא אחזה בידי  והובילה אותי לדירתה.
הדבר הראשון שהיא סיפרה לי זה שאף פעם, אבל אף פעם לא הייתה לה
אורגזמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהי, כל אחת, דיברה איתי
בכלל על האורגזמות שלה. ודיליה אפילו עוד לא אמרה לי איך
קוראים לה. רק דיברה בפרטנות על איך היא ניסתה כל דבר אפשרי
וכל גבר אפשרי וכל תנוחה אפשרית, ומסתבר שיש הרבה יותר
אפשרויות ממה שהכרתי. אחר כך היא אמרה לי שקוראים דיליה. ואז
כבר הגענו אליה הביתה. היא שאלה אותי אם אני רוצה משהו לשתות
ואני אמרתי שאני רוצה פאנטה ולא היה לה והתפשרתי על מים קרים.
היא מזגה לעצמה משהו מהבר. זה היה משהו בצבע חום בהיר אבל אני
לא ממש מבין גדול במשקאות חריפים.
אני אף פעם לא שותה. זה אבא שלי, אתם מבינים לפני שעשו לו את
הניתוח עם הגידול בלבלב הוא ביקש ממני שאני אף פעם לא אשתה
ואני הייתי רק בן ארבע עשרה וגם לא כל כך הסתדרתי אתו כי הוא
כל הזמן היה מרתק אותי לחדר. ואני נורא התעצבנתי על איך הוא
דופק לי את החיים עם הבקשות שלו ונורא קיוויתי שהוא יחיה כדי
שאני אוכל לשתות מה שאני רוצה אבל הבן זונה מת והשאיר אותי עם
פאנטה ועם מים קרים.
אז דיליה התיישבה על הספה בסלון של הדירה שלה והתחילה להתפשט
ותוך כדי היא סיפרה לי על איך היא הלכה לכל הרופאים ולכל
המומחים ואף אחד לא ידע מה הבעיה שלה ואז היא הלכה למגדת
עתידות שאמרה לה שיום אחד ייפול עליה בחור אחד עם זר פרחים,
וכשהיא אמרה את זה היא החוותה על זר הפרחים שהנחתי בינתיים על
השולחן, ואחר כך שיחררה את החזיה ואמרה שהבחור עם הזר של
הפרחים שייפול עליה יביא לה את האורגזמה, והיא כבר הייתה ערומה
לגמרי.
היא טפחה על המקום שלידה. זה היה כמו סימון בשבילי לבוא לשבת
לידה. אז התיישבתי. היא הייתה סקסית נורא ואני - אני אף לא
הייתי אפילו קרוב לבחורה כזאת. בטח שלא ערומה. "אז מה אני צריך
לעשות עכשיו?" שאלתי בתמימות מעושה והנחתי יד על מותניה. היא
לקחה את היד שלי וסילקה אותה בחזרה אלי. אחר כך היא דחפה את
היד שלה בין הכריות של הספה והוציאה אקדח נורא גדול.
"תראה" היא אמרה לי. "פה מושכים בשביל לדרוך אותו. אחר כך אתה
צריך לפתוח את הנצרה ואז אתה מכוון ויורה. יש בפנים מחסנית עם
קליעי דום - דום." היא בטח ראתה שאני לא מבין שום דבר באקדחים
ובגלל זה הסבירה לי כל כך הרבה. הערתי שהייתי מבין הרבה יותר
טוב אם תשומת הלב שלי לי לא הייתה מרוכזת בחזה שלה.
"אולי," היא אמרה במבט מהורהר, "אבל זה התמריץ שלך."
"תמריץ למה?" הקשתי.
"אה!" היא אמרה בגאווה. "זאת בדיוק הנקודה שרציתי להגיע אליה.
איך אמרת שקוראים לך?"
"ג'ק".
"טוב, ג'ק, אתה מבין לפני שאנחנו מזדיינים ואני מקבלת אורגזמה
יש עוד משהו אחד שאתה צריך לעשות. יש את הבעל שלי הזה, קוראים
לו קורט"
"קורט?"
"כן, הוא הבעל שלי, ופשוט המגדת עתידות אמרה לי שעד שהוא לא
ימות אני לא אוכל לקבל אורגזמה. תמיד חשבתי שקודם הוא ימות ורק
אז יגיע הבחור עם הפרחים, אבל אם כבר הגעת קודם, אז תצטרך
להרוג אותו. הוא נמצא בבית שלנו בפארק דרייב 16 א'. רגע, אני
חושבת שיש לי תמונה שלו בארנק."
והיא התרוממה מעלי וצעדה אל השידה שעליה היה מונח הארנק שלה.
היא הלכה בצעדים קטנים ומדויקים ונענעה את התחת שלה מקיר אל
קיר. היא הגיעה אל הארנק והוציאה משם את התמונה של האמריקאי
האפריקני הכי ענק  שראיתי בחיים. הוא נראה בן איזה חמישים והיה
לו שיער שיבה וזקן אפור.
היא שוב התיישבה לידי וליטפה את השערות שלי ואמרה לי שזה ממש
עניין של גורל שנפלתי עליה ככה. ואני רק הצטערתי שבגלל הגורל
הזה נקרעה לי הרצועה של האופנוע.
האמת היא שפארק דרייב זה ממש בדרך אל הבית של אלסי, זאתי
שהייתי צריך להביא לה את הזר. אבל בכל מקרה דיליה ממש התלהבה
מהפרחים והיא רצתה שאני אשאיר אותם אצלה. הלכתי ברגל אל הבית
שלהם. של קורט ושל דיליה. יש להם בית לבן וגדול. מין וילה
ענקית כזאת עם חצר גדולה מוקפת בגדר. דיליה אמרה לי בדיוק איפה
המקום שהכי כדאי לטפס על הגדר אבל כנראה שטעיתי כי כשירדתי
מהגדר בצד הפנימי שלה נפלתי על שיח ורדים ונשרטתי כולי. מהגינה
הייתה דלת זכוכית גדולה אל הסלון. קורט ישב שם על הספה הלבנה
עם סיגריה בפה. על השולחן שהיה עשוי מזכוכית בתוך מסגרת מעץ
לבן היו בקבוק וכוסית. אני לא ממש בטוח של מה. נדמה של בלק אנד
וויט
הוא הרים את המבט שלו אלי. הייתי יכול לראות שהוא שיכור לגמרי,
גם בגלל שהבקבוק היה כמעט ריק. "יש לך אש?" הוא שאל אותי.
אמרתי לו שלא. שאני לא מעשן ושגם לו לא כדאי כי זה לא בריא.
הוא חייך חיוך ציני. "אתה הבחור שדיליה ביקשה ממנו לרצוח אותי,
הא?"
"איך ידעת?" שאלתי אבל הוא לא ענה לי.  הוא רק שאל אותי אם אני
רוצה לשמוע בדיחה. בטח שרוצה אמרתי לו והוא הזמין אותי לשבת.
"למה לא?" אמרתי, והתיישבתי על הכיסא לידו.
"פעם היה בנק אחד," הוא התחיל "ובבנק הזה היו שלושה עובדים
ומנהל הבנק. יום אחד שלושת העובדים החליטו לרצוח את מנהל הבנק
ולברוח עם כל הכסף. אבל לכספת של הבנק הייתה אזעקה ולפני שהם
בכלל הצליחו להכנס לרכב המילוט המשטרה כבר היתה מסביבם. תפסו
את שלושתם והחליטו לזרוק אותם לצינוק לעשרים שנה. אבל מה, נתנו
לכל אחד מהם יעני בקשה אחרונה, לקחת איתו לצינוק מה שהוא רוצה.
הראשון ביקש 12 חביות של טקילה. הביאו לו. השני ביקש לקחת איתו
את החברה שלו. הביאו לו. השלישי ביקש 500 חפיסות סיגריות.
הביאו גם לו.
אחרי 20 שנה באים להוציא אותם מהצינוק. מוציאים את הראשון,
והוא עדיין מגהק, עם כוסית ביד, שמח ומאושר.
מוציאים את השני, וביחד אתו את הבחורה וחמישה ילדים שנולדו להם
בינתיים. וגם הבחור הזה, מסופק שמח ומאושר.
אבל כשמוציאים את השלישי הוא עצוב, העיניים שלו כבויות והוא רק
ממלמל בשקט "יש למישהו אש?... יש למישהו אש?..."
קורט צחק וגם אני. והוא טפח לי על שכם. "תראה" הוא אמר לי,
"אני לא יכול סתם לתת לך להרוג אותי, אתה לא מסכים?"
הסכמתי אתו. אני לא יודע מה יש לאנשים האלה עם להחביא כלי נשק
בכריות של הספה, אבל הכושי הזה מוציא משמה רובה קצוץ קנה כפול
ומכוון אותו בדיוק על האף שלי. "תראה הברירה היחידה לי ולאישתי
היקרה עכשיו זה להרוג אחד את השני. אבל יש לה איזה יתרון עלי,
היא יודעת איפה אני ואני לא יודע איפה היא. אבל אתה יודע איפה
היא, לא? אז אם תגיד לי אני והיא נהיה שווים והמשחק יהיה יותר
פייר, אתה לא חושב?"
מרוב פחד נפלתי עם הכיסא והכדור שהוא ירה שרק מעלי. התחלתי
לרוץ ולמזלי קורט היה כל כך שיכור שהוא מעד על השולחן. הצלחתי
להגיע לדלת הראשית ופתאום שמתי לב שהמכתב שהיה לי בכיס כבר לא
נמצא שם. הבנתי שהוא בטח נפל לי משם כשנפלתי מהגדר בדרך פנימה.
על השיח ורדים.
קורט נעמד על הרגליים שלו, כמה שהיה יכול כי הוא באמת היה
לגמרי שיכור. והוא יורה פעם אחת ומחטיא. ואני הייתי צריך לחשוב
מהר מה לעשות כי אם אני ארצה לחזור לחצר שלהם הוא בטוח יפגע בי
בדרך. וקורט ירה עוד פעם ועוד פעם החטיא. אז הוצאתי את האקדח
שדיליה נתנה לי ודרכתי אותו ופתחתי את הניצרה ויריתי שלוש
פעמים והכושי נפל.
מת. מזל שאבא שלו לא הכריח אותו אף פעם להישבע שהוא לא ישתה
משקאות חריפים.
הנחתי את האקדח על השולחן מהזכוכית. ליד הבקבוק הריק. והלכתי
לחצר. מצאתי את המכתב ליד שיח הורדים ואז עלה לי רעיון. למה
שאני לא אקטוף גם זר חדש בשביל אלסי? אפילו שאלה היו ורדים
אדומים ולא צהובים ולא היו שם בכלל סיגליות. הלכתי לבית שלה עם
הזר החדש ועם המכתב אבל לא הייתה שם תשובה והייתי צריך להשאיר
את הזר לי ד הדלת.
חזרתי לדיליה וסיפרתי לה שהרגתי את קורט והיא נורא התרגשה
שגמרה עוד לפני שהזדיינו.