[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יונתן נוסע למזרח.

פעם ראשונה הוא התחיל לחשוב על זה שהוא היה לבד בחדר. הוא שכב
והביט על התקרה ואז התחיל לתהות.
"מה לעזאזל דפוק בי?"
זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא חשב על זה שיש בו משהו דפוק. תמיד
היו לו ציונים טובים בתיכון, הוא שירת בגולני, היו לו שני אחים
גדולים ואבא ואימא.
הכל היה בסדר. ולמרות הכל, כנראה שבאמת היה בו משהו דפוק.
הוא העביר את ידיו בטפיחות על גופו, הכל היה נראה נמצא במקום,
והוא לא מצא שום דבר דפוק.
הוא שמע על אנשים שמחפשים את עצמם במזרח. הוא לא לגמרי חיפש את
עצמו. הוא ידע שהוא נמצא, לפחות באותו הרגע, שוכב על המיטה
הגדולה שלו באלכסון.
אבל הוא חיפש איזה שהוא משהו ספציפי בעצמו. משהו דפוק. אז הוא
בכל זאת נסע. ללאוס.
הוא נעל את נעלי הטרקינג שלו. מכנסיים קצרים ועל הגב היה לו את
התרמיל ג'ינס מבית הספר.
הוא לבש חולצה שהיה רשום עליה "גדנ"א אויר המעורר - מחזור ס"א"
שבכלל הייתה שייכת לאח שלו כי הוא בחיים לא היה בגדנ"א אויר.
"איך אתה בטוח שיש בך משהו דפוק?", שאל אותו מורה הדרך שהוא
שכר. האיש היה ידוע בלמצוא חלקי אישיות אצל אנשים שחיפשו את
עצמם במזרח.
"אממ, אני חושב שזה בגלל הבחורות." הוא השיב באנגלית.
"מה איתן?"
"זהו, זה לא ממש ברור. אני יודע שאני פחות או יותר בסדר." אמר
יונתן ועיניו מוגבהות כאילו ניסו לצוד ענן.
"אבל?" הקשה מורה הדרך.
"חכה רגע עם ה'אבל', אני יודע שאני רגיש ושיש לי חוש הומור.
אני יודע שאני מאוזן נפשית ושלפעמים אני ספונטני. אני
רומנטיקן, אבל לא לוחץ יותר מדי. את כל זה אני יודע"
מורה הדרך שתק.
"עכשיו אתה יכול לתקוע 'אבל'".
הוא עדיין שתק.
"אבל למרות זה," המשיך יונתן "לא הולך לי עם בנות. אף פעם."
"בוא אחרי" אמר מורה הדרך באנגלית.
והוא בא. הם הלכו בטור דומם של שני אנשים, המרחק בניהם לא
השתנה לרגע. כשעצרו ישבו זה לצד זה. מורה הדרך לא אכל ולא שתה,
אף שיונתן הציע לו מהצידה שלקח עמו בתיק. הוא היה מאוד טוב לב,
יונתן. מדי פעם יונתן ניסה לפתוח עם מורה הדרך בשיחה. שאל אותו
שאלות לגבי פרח מעניין או דבר משונה שנראה באופק.
ואז פתאום, בשעת צהרים, זה היה בדיוק כשענן חלף על פני השמש,
מורה הדרך נעלם. כאילו בכלל לא היה שם. יונתן הביט שמאלה.
ואז הביט ימינה.
הוא היה על צלע הר, הוא לא ידע לאן הוא צריך להגיע, אבל השביל
לא הותיר לא הרבה ברירות, מצדו האחד הייתה תהום, ומצדו השני
ההר. הוא המשיך ללכת בשביל.
הוא שר לעצמו שיר של כוורת וגרר את רגליו בחול. מבטו היה מיואש
ולא היה לו במי להביט. "פה קבור הכלב, פה קבור הכלב... זהו עצם
העניין, לא זה עצם של הכלב...אבל הכלב מת מז..."
עם זוג שיניו הקידמיות הבולטות הוא היה יכול לשרוק שריקה מאוד
חדה וגבוהה, אך הוא נתקע באמצע.
הוא הרים את עיניו. לעזאזל, הוא באמת עצר את הנשימה כשראה את
הנוף עוצר הנשימה שנגלה לעיניו.
הוא המשיך לנשום. היה שם מעיין, מעיין מקסים כחול וכסוף. שחפים
חגו מעל המים, עצים רכנו מעל למי הכסף כמבקשים לטבול בהם. הוא
ירד מההר והגיע אל המעיין. המעיין היה נראה כל כך לא מציאותי.
נוף ההרים מסביב היה מדהים, הפסגות שרו אתו את "פה קבור הכלב"
והעננים רקדו מסביב לשמש כקבוצה של תנועת נוער בקומזיץ. העצים
היו ירוקים ומכוסים בתפרחת צבעונית, ובין כל הצבעים והקולות
בלט בוהק המים הכסופים והרחש שהשמיעו עם זרימתם היה כהקשה על
כוס קרסיטל. הוא התקרב אל המעיין ורכן מעל למימיו.
כל היופי שהיה סביבו השתקף במי המעיין, והוא ניצב במרכז ההדר
הזה. הוא הביט בעצמו הסתכל על עיניו הקטנות, על אפו הגדול, על
החטטים שכיסו את פניו. ואז הוא הבין מה דפוק בו.
הוא היה מכוער.




סיפור לנטע
או
יונתן עולה על טרמפ

היה היה פעם כדור. הוא לא היה ממש כדור מהסוג שבולעים כשכואב
הראש אבל גם לא בדיוק מהסוג שמשחקים אתו סטנגה במגרשי חניה.
הוא היה בעיקר עגול וגם די כחול, למרות שהיו עליו מלאן קטעים
חומים - ירוקים.
והוא היה ממש גדול. פעם אחת אבא של הילה והילה רצו לקחת את
הכדור לים אבל הוא היה כל כך גדול שהוא לא נכנס לבאגז. ולאבא
של הילה היה אוטו מאוד גדול והוא תמיד היה לוקח חיילים
בטרמפיאדות והיה לו אוטו כל כך גדול שכמעט עשרה חיילים היו
יכולים להיכנס פנימה. אבל את כדור הארץ ( ככה קראו לכדור) הם
לא הצליחו להכניס לבאגז. אפילו שהם קראו לאיציק השכן שגר
מעליהם לעזור להם. איציק בכלל הציע שהם יעמיסו את כדור - הארץ
על הגג אבל אבא של הילה פחד שזה יעשה לו חור בגג של האוטו.
אז הם נסעו לים בלי כדור הארץ  וגם בלי איציק והיו בים לגמרי
לבד והילה בכתה כי היה לה משעמם והיא רצתה לשחק עם כדור -
הארץ.
והיא בכתה ובכתה כל כך הרבה שכמעט ונוצר עוד ים שלם מהדמעות
שלה.
והים האורגינל נכנס לפאניקה כי הוא די פחד מתחרות.
"למה את בוכה?" הים שאל את הילה בקול מרגיע של ים.
"כי אני לגמרי לבד בים, וגם איבדתי את אבא שלי" אמרה הילה
שפתאום שמה לב שאבא שלה נעלם "וחוץ מזה רציתי לקחת את כדור
הארץ לכאן כדי שאני אוכל לשחק. אבל הוא לא נכנס לבאגז של האוטו
של אבא שלי."
הים לא ממש ידע מה לומר, אז הוא התחיל לספר להילה סיפורים. היה
שם סיפור אחד על איש גדול שקראו לו אטלס ועל איך הוא פעם לקח
את כדור הארץ לים, אבל זה היה בתקופה שכדור הארץ עוד היה
פריזבי. והיה סיפור על איש אחד קטן שקראו לו נפוליאון ועל איך
הוא לקח את כדור הארץ בין האצבעות ושיחק אתו ג'ולים. והיו גם
המון סיפורים על כל מיני דברים שלא היו כל כך קשורים לכדור
הארץ או לים אבל היו נורא יפים.
והילה הקשיבה לכל הסיפורים וניסתה ללמוד אותם בעל פה, ואחרי
איזה מאה סיפורים פתאום אבא שלה חזר ואפילו הביא לה גלידה
והילה כבר לא הייתה עצובה בכלל. ובמקום לשחק בכדה"א הם שיחקו
מטקות וגם בנו ארמון בחול ונשארו לראות את השקיעה.
בדרך חזרה אפילו ירד גשם והילה חשבה שזה דווקא טוב שהם לא שמו
את כדור הארץ על הגג כי אחרת היה חור בגג והגשם היה נכנס
פנימה. וכשאבא של הילה עצר בטרמפיאדה היה שם רק חייל אחד והוא
היה רטוב לגמרי וגם עצוב לאללה. החייל סיפור להילה על מישהי
שמאוד מצאה חן בעיניו ושביקשה ממנו שיכתוב לה סיפור. אבל הוא
לא ידע איך לכתוב סיפורים מיוחדים בשביל אנשים. הילה מאוד
ריחמה על החייל העצוב שגם היה קצת מצונן אז היא סיפרה לו על
היום שעבר עליה והציעה לספר לו את כל הסיפורים שהים סיפר לה
והחייל הסכים. היא לא ממש זכרה את כולם, רק איזה עשרים, אבל
יונתן (ככה קראו לחייל) אמר שזה לא ממש משנה כי הוא רוצה לכתוב
סיפור בעצמו ולא להעתיק סיפור שהים סיפר. כשהם הגיעו לאלוף שדה
החייל ירד ואמר תודה לאבא של הילה והילה ראתה שהגשם הפסיק וקצת
שמחה בשביל החייל. היא לא ידעה שבכל מקרה ליונתן לא יצליח עם
הבחורה שמצאה חן בעיניו בדיוק כמו שלא הצליח לו עם אף אחת
אחרת. זה היה לפני שהוא נסע למזרח והבין שהוא מכוער. הילה
נרדמה למשך שאר הנסיעה ואבא שלה ראה שהיא ישנה עם חיוך והיה
מבסוט גם הוא.
ורק כדור הארץ היה קצת מבואס בגלל שלא יצא לו להגיע לים.





יונתן בארץ המכוערים.

הוא ישב לבד על הבאר הארוך, הצבוע בדוגמת עץ מכוערת. הוא ישב
לבד, אבל על כיסא-הבארים הלא נוח והקרוב מדי לשולחן היה לא
מאוד לא נוח ומאוד צפוף.
המוזג רכן על השולחן ממולו, והקשיב בשקיקה לסיפורים שסיפר. הוא
ידע המון סיפורים, הוא טען שילדה אחת סיפרה לו אותם. "היא שמעה
את כל הסיפורים האלה מהים" כך הוא טען. אבל היה לו גם סיפור
אחד משלו. סיפור אישי. הוא סיפר למוזג איך הוא נסע לחפש את
עצמו במזרח ואיך גילה שהוא מכוער ואיך החיים שלו השתנו ללא
היכר. מאז שחזר לארץ לא היה אותו אדם. הוא לא היה מרבה לצאת
מהבית בשעות האור. היה הולך לבארים אפלים ומספר לאנשים את
הסיפורים שלו במקום שבו הם לא היו יכולים לראות את פניו.
"אתה יודע", אמר הברמן, "זה מזכיר לי סיפור". מוזגים בבארים
נתקלים במהלך הקריירה שלהם בהרבה סיפורים. "טוב, לא ממש סיפור,
יותר בדיחה."
יונתן הוריד לגרונו כוסית נוספת בשתיקה. המוזג פירש זאת כהסכמה
והתחיל לספר את הבדיחה.

" היה פעם אחד, קראו לו נדמה לי אפריים, אבל השם הפרטי שלו לא
כל כך משנה. יותר חשוב השם משפחה שלו.
אתה מבין, שם פרטי זה בוחרים האימא והאבא שלך, והם - מה הם
יודעים על גורל ועתיד וכאלה.
בוחרים שם. כי נראה להם שם אופנתי.
למשל, אפריים.
אבל שם משפחה לעומת זאת, זה אף אחד לא בוחר לך. זה קבוע בתעודת
זהות, וזה כבר יקבע איך יראו כל החיים שלך.
אז השם משפחה שלו היה "יפה". ככה קראו לו. אפריים יפה.
ופה מגיעה האירוניה. וזה מתחיל עוד בגן, אפריים היה יושב
בריכוז ומקשיב לכל מה שלגננת היה לומר. והוא שמע מה זה טוב כי
היו לו אוזניים ענקיות. כל כך גדולות שלפעמים היה  נתפס שמה
איזה זבוב ולא היה מצליח לצאת ואפריים כל הזמן היה לו את
הזמזום באוזניים. וגם את הצחוק של הילדים שהיו קוראים לו
אפריים פיל בגלל האוזניים הגדולות.
וזה נהיה יותר גרוע ביסודי, כי אפריים אוכל ואוכל ועד שהגיע
לכיתה ד כבר נראה כמו חבית של זיתים. הוא היה מתגלגל לו ברחוב
וכולם היו צוחקים עליו, אפריים החבית, אפריים החבית. אף אחד לא
קרא לו אפריים יפה.
וכשאפריים הגיע לגיל ההתגברות התחילו אצלו פצעי הבגרות וניקדו
לו את הפנים בכתמים אדומים עם ראשים לבנים שנראו כמו חיילים
שפרוסים על הפנים שלו במארב. וכל החברים שלו היו קוראים לו
מאחורי הגב "אפריים פיצה" ואם לא היו מקריאים את השמות בתחילת
כל שיעור אף אחד בכלל לא היה יודע שקוראים לו אפריים יפה.
עד שיום אחד, אחרי שהוא כבר השתחרר מהצבא, ועדיין היה שמן
ומחוצקן ועם אוזניים בגודל של כדורי טניס, אפריים התגלגל לו
ברחוב בהליכה הזאת שיש רק לאנשים שמנים במיוחד. ופתאום הוא מצא
בפינת רחוב מעטפה. ובמעטפה היו המון שטרות של מאתיים שקל.
איך אפריים שמח - היה לו חיוך מאוזן לאוזן, למרות שלא כל כך
ראו את זה כי האוזניים שלו הסתירו את כל הפרצוף.
דבר ראשון הוא הלך לבית חולים ועשה ניתוח לשאיבת שומן. ופתאום,
הוא כבר לא היה אפריים חבית. ואחר כך הלך לקוסמטיקאית שהוציא
לו את כל הצלקות מהפיצוצים של החצקונים. והוא כבר לא היה
אפריים פיצה.
ואז, אתה יודע מה הוא עשה? הוא הלך למנתח פלסטי, והכסף שנשאר
לו הספיק בדיוק בשביל להקטין לו את האוזניים. ואת התנוכים
שנשארו נתנו לו שיהיה לו מזכרת. עכשיו הוא אפילו לא היה אפריים
פיל.
עכשיו הוא היה אפריים היפה.
ואיך שהוא יוצא מהבית חולים הוא רואה מעבר לכביש חתיכה - משהו
פחד. לבושה בבגד גוף לבן כאילו היא בפרסומת לטמפונים.
ואפריים - הוא כבר בן 22 ועדיין בתול, כל השפיך עולה לראש והוא
חושב סוף-סוף אני אוכל לזיין, ועוד כזאת פצצה שבחיים לא הייתה
שמה עלי לפני הניתוח.
והוא חצה את הכביש בריצה ובדיוק באמצע, איפה שהקו הפרדה לבן,
עבר עליו טנדר סונומה ג'י אמ סי.
אז הוא מת, ומגיע לגן עדן, ובא להגיש קבילה אצל הקדוש ברוך
הוא, למה זה הביא לו את כל הכסף ואת החתיכה והרג אותו בדיוק
בקו הפרדה לבן.
הוא מגיע אל אלוהים ואלוהים שואל אותו מי אתה, וזה קצת מעליב
את אפריים יפה אבל הוא אומר לו אני אפריים יפה, אני זה שהג'י
אמ סי דרסה אותו לפני עשר דקות.
"אתה אפריים יפה?" אומר לו אלוהים, "וואלה, מצטער, לא זיהיתי
אותך..."."

"לא הבנתי" אמר יונתן.
,מה לא הבנת?" שאל המוזג.
- "מה מצחיק פה?"
- "מה... לא הבנת...?"
- "לא, לא הבנתי."
- "שכאילו בגלל שאפריים עשה את כל הניתוחים וזה, אז אלוהים לא
זיהה אותו כשהג'י אמ סי דרסה אותו."
- "אה." יונתן רוקן עוד כוסית ומילא אותה מחדש. הוא התחיל
להרגיש סחרחר.

"הי, ילד!" שמע קריאה מאחוריו.
הוא הסתובב בעייפות, מאחוריו עמד אדם. הוא היה מכוער מאוד.
בעצם די הזכיר ליונתן את עצמו. יונתן בהה באדם בעיניים
זגוגיות.
"בוא, בוא" הוא אמר. יש לי משהו להראות לך.
"לאן הולכים....?" הוא שאל, התרומם מהכיסא, מעד והשתטח על
הרצפה הקרה.
"לארץ המכוערים."
"איפה זה...?"

"זה פה, זה ממש פה." הוא לקח את יונתן ביד והוביל אותו אל
השירותים. ,לא, אני לא הולך לשם!" ניסה יונתן להתמרד "השירותים
האלה מגעילים ת'תחת!".
דלת השירותים נפתחה בחריקה, מה שנגלה מאחוריה היה לגמרי לא
מוכר. בהתחלה יונתן לא ממש זיהה פרטים, האור הבוהק שנפלט מתוך
החדר סנוור אותו. אחר כך הוא הבין שזה בכלל לא חדר. זאת הייתה
יותר כמו חצר גדולה, והאור היה אור השמש. "אבל, " מלמל יונתן
"עכשיו לילה, עכשיו אין שמש."
"בארץ המכוערים" אמר הזר "תמיד יש אור, מה הטעם להיות מכוער אם
אף אחד לא יכול לראות אותך?"
יונתן היה מבולבל, וגם כאב לו הראש נורא. הוא התחיל מדדה מעבר
לדלת ברגע שעבר אותה היא נסגרה בטריקה. הוא הסתובב ולא ראה
יותר את הדלת, או את הבאר, וגם לא את הזר המכוער שהוביל אותו
לשם. הוא היה בתוך גן גדול. הגן היה מלא בפרחי שן הארי. יונתן
באמת חשב תמיד שאם יש פרח אחד שניתן לכנות מכוער זה הפרח הזה.
במרכז הגן היה אגם גדול. האגם הזכיר לו במקצת את האגם שראה
כשהיה בנפאל. זה היה אגם כסוף ושקוף. מסביב לאגם ריצדו דמויות
של אנשים. חלקם גבוהים וחלקם נמוכים, שמנים ורזים. כולם הסתכלו
בדמותם במי האגם.
יונתן החל מטייל ביניהם. הם היו מכוערים. כולם! ובצורה בולטת
מאוד. היה שם איש אחד מאוד גבוה עם לחיים נפולות שמזכירות במעט
כלב בולדוג. היה שם גם איד אחד שהייתה לו כרס כפולה. כרס אחת
מעט מתחת לחזה, ועוד אחת באזור האגן.
והיו שם גם נשים. אישה אחת עם חצי קרחת  ושומה שעירה על
הצוואר. ואחת נמוכה עם ראש ענקי.
וכל האנשים המכוערים כל כך היו יושבים מסביב לאגם. אף אחד לא
היה מדבר עם רעהו, כולם היו יושבים ובוהים בדמותם.
יונתן נזכר שפעם כשהיה בתיכון נעמד באמצע שדרות רוטשילד והביט
למעלה. הוא לא ראה שם שום דבר פשוט הביט למעלה. הוא זכר כיצד
החלו נאספים מסביבו אנשים ומביטים באותה נקודה דמיונית שהוא
היה מביט בא. חלק מהם היו מתלחשים ומצביעים על השמיים. לאחר
כמה דקות יונתן הלך משם וקבוצת האנשים נשארה וניסתה לראות משהו
בשמיים.

עכשיו זה היה הוא שלא היה יכול להתאפק מלגלות  על מה כולם
מסתכלים. הוא הביט באגם הכסוף, מצפה לראות את הצורה המוכרת של
פניו המעוותים.
והתבדה.
הוא לא השתקף במים. העצים מעליו השתקפו, וגם הפרחים, כולם מלבד
מפרחי שן הארי.
לאט לאט התמונה החלה מתחדדת. הוא עדיין לא היה יכול לראות את
חיצוניותו, אבל פתאום הוא ראה את חוש ההומור שלו. צף במים,
מנסה עדיין להבין את הבדיחה על ההוא שדרסה אותו ג'י אמ סי.
ופתאום הוא ראה חלקים אחרים של האופי שלו. הוא ראה את הכשרון
שלו, את היכולת שלו לשחק כדורגל. הוא גם ראה את הטמטום שלו ואת
התבשילים המגעילים שהוא יודע לבשל. ואת כל הסיפורים שהוא מכיר
ויודע לספר. הוא ראה את הכל חוץ מאיך שהוא נראה. הוא היה
מאושר, לא היה יכול להסיט את מבטיו מהמים. כל מה שרצה זה
להישאר הארץ המכוערים למשך כל חייו.

"קום, ילד", העיר אותו הברמן. "כבר בוקר, קום". הוא הרים את
ראשו מהשולחן הצבוע. הראש שלו עדיין כאב מאוד. והרגליים שלו
נרדמו כי היו לחוצות בין הכיסא לשולחן כל הלילה. הוא קם וגרר
את עצמו אל הרחוב, השמש החיוורת של עונת החורף החלה זורחת. הוא
נעצר לרגע, הביט בדמותו בשלולית מזדמנת, נאנח והמשיך הלאה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
you may be just
one person in
the world, but
you might be
the world for
one person...


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/3/03 2:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל חן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה