[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניקולס קופיטמן
/
כל יום שישי בעשר

קמתי מכיסאי כשראיתיה נכנסת לבית הקפה, היא הייתה לבושה מעיל
חורפי ארוך, ללא כפתורים, הידיים שבכיסיה מחבקים את הגוף חזק,
מחממים אותה מהקור העז שעדיין ליווה אותה מהליכתה במדרחוב
הירושלמי הקר כל-כך בזמן זה של השנה.
חיוך של אושר נסוך היה על פניה מרגע שעיניה נחו על עיני, כה
יפה הייתה עם החיוך הזה, אותו החיוך ששבה את ליבי בפעם הראשונה
שראיתיה.

היא חיבקה אותי לשלום, חיבוק חזק, חיבוק דוב, חיבוק של עצבות,
שלא נראה על עיניה (או שכן?) ונתנה לי גם נשיקה, על הלחי, משהו
שהיא לא עשתה הרבה.
כנראה שעשיתי פרצוף מופתע, מפני שהדבר הראשון שאמרה היה "קרה
משהו?", שיניתי את ארשת פני המופתעת, ועניתי לשלילה.
הזזתי את כיסאה לאחור, כמבקש ממנה לשבת, מנהג קבוע שלנו, והיא
התיישבה תוך מלמול "ג'נטלמן כתמיד" חרישי.

בית הקפה שבו ישבנו הוא מהותיקים בירושלים, בית קפה מהסוג
הישן, עם קירות עץ כהה, שולחנות עבים וכיסאות נוחים להפליא; אך
הסיבה החשובה ביותר לבחירת בית הקפה הזה דווקא לפגישותינו,
הייתה הסביבה; האנשים שהגיעו לבית קפה זה, היו אנשים שקטים,
מבוגרים, שבאו לפה כדי לשתות קפה בשקט, בלי הרעש והצרות של
הסובבים.
וזה בדיוק מה שחיפשנו, מקום שקט לדבר, על הא ועל דה...

"על מה אתה חושב? אתה נראה מרוחק..." הפריעה לי יעל
במחשבותיי.
"סתם, חשבתי על הפעם הראשונה שראיתי אותך..." עניתי.





את יעל ראיתי בפעם הראשונה, ביומי הראשון בבית הספר התיכון.
ילד, שלא כל-כך הסתדר מהבחינה החברתית בבית הספר היסודי, מגיע
לבית ספר חדש, לא מכיר אף אחד, הדבר היחיד שהוא יודע זה שאין
לסמוך על ילדים אחרים, שהם יכולים להיות רעים, שהם לא יקבלו אף
פעם מישהו שונה מהם, מישהו שחושב אחרת, שנראה אחרת, ואף פעם לא
הסתדר איתם, דיבר איתם, שיחק איתם, ילד שמפחד מהסביבה.
אני זוכר שנכנסתי לכיתה, הכיתה הייתה כמעט מלאה בילדים, כמעט
אף אחד לא מכיר את השני; ילדים ישובים בכיסאותיהם בשקט מופתי,
מחכים למורה שתגיע.
הגעתי יחסית מאוחר, ולכן כמעט כל הכיסאות היו תפוסים. הילדים
צמצמו את עצמם לקראת החלק האחורי בכיתה, אף אחד לא רצה להיות
זה שיושב מתחת לאף של המורה.
רק בשולחן הפינתי הקדמי של הכיתה היה מקום פנוי, התחלתי להתקדם
לכיוון הכיסא הזה, בהליכה איטית, מפוחדת, כולי מכווץ, ואז
נעצרתי.
רק באותו רגע ראיתי שיש עוד מישהו שיושב ליד השולחן הזה, שמשום
מה נראה לי פנוי עד כה.

ילדה. יפהפייה, לבושה שמלה פרחונית, שערה האדום והמתולתל
סנוור אותי.
פתאום לא יכולתי להמשיך להתקדם אל עבר השולחן הזה.
שהרי מי אני ואיזו סמכות יש לי להושיב את עצמי בצמוד ליופי
שכזה?

היא סובבה את פניה לכיווני, פנים מלאות בטוב ובתמימות, פנים
שלא חזו או ידעו שמץ של רוע.
סונוורתי בפעם השנייה.
היא הסתכלה עלי, בוחנת אותי לכמה רגעים, ציפיתי למבט מזלזל,
המוגעל ממה שרואות עיניה, אותו המבט שקיבלתי בכל יום שעבר עלי
בבית הספר היסודי.
אך במקום כל זאת, היא חייכה, חיוך קורן מאושר שהתחיל בצד אחד
של פניה, והמשיך עד לגן העדן שאליו קיוויתי להגיע באותו הרגע.
סונוורתי בפעם השלישית.
מאותו הרגע הייתי שלה.
מאותו הרגע, התחלתי להבנות מחדש בעזרתה.





"מה פתאום נזכרת בפעם הראשונה שראית אותי?" שאלה אותי יעל.
"סתם," עניתי, "ראיתי את החיוך המקסים שלך בכניסה לבית הקפה,
וזה הזכיר לי את אותו היום..."
"זה היה יום קסום... היום שבו נפגשנו..." היא הוסיפה בלחש.
"אכן כן" סיכמתי. "מה שלום עודד?"
"שלומו טוב... מוסר דרישת שלום" אמרה בטון מתון.
"אני בטוח..." אמרתי בטון מלגלג.





עודד היה החבר של יעל מאז כיתה י"ב, השנה שהיא החליטה סופית
לכבוש את ליבו.
עודד, אץ רץ לו מאז ומעולם אחרי כל חצאית שראה, האגדה בבית
ספרינו מספרת שלא הייתה אחת שלא הצליח לכבוש בקסמיו, האגדה עוד
מספרת, שאף אחת בבית הספר לא מכירה את האגדה הזו, למזלו הרב
של עודד.
יעל הייתה מאוהבת בו בחשאי לאורך כל בית הספר התיכון ובחטיבה
העליונה (לא ממש יודע למה), ודחתה בשבילו את המוני ניסיונות
הכיבוש של מרבית גברברי בית ספרינו, בטענה שהם ילדותיים מדי,
מרושעים מדי, יש להם רק דבר אחד בראש, ואין לה כרגע שום רצון
להכנס לקשר קבוע ומחייב...
ומצידי, כל עוד היא דחתה אותם ולא הייתה בקשר עם אף אחד, המצב
היה מצויין, תודה רבה.

כמו שכבר אמרתי, בתחילת כיתה י"ב, יעל יצאה למאבק חזיתי על
ליבו של עודד, מאבק קצר במיוחד, בעיקר בעקבות הנטישה הכואבת של
אחת מזנזונות בית הספר, בטענה שבגד זה; הוא מצידו הכחיש כל קשר
לפרשה.
זה לא ממש הפריע ליעל; ועודד, נפל חזק.

הוא החל שולח לה פרחים עד הבית, ניגן לה מתחת לחלון ביתה (אוי
לנו ואבוי לנו מהקיטש הנורא...) והיא מצדה עשתה את עצמה מתאהבת
אט אט, כאשר למעשה כל פעולה מצדו גרמה לה ליפול ברשתו אפילו
יותר.

ביומו הראשון של החודש השני ללימודינו בכיתה י"ב, יעל ועודד
היו לזוג רשמי;
ואני? אני חטפתי "דלקת ריאות" למשך שבועיים.

יעל טילפנה אמנם לבדוק לשלומי, אבל להגיע לביתי כמו שהייתה
עושה בדרך כלל, לא הגיעה.

משהסתיימה לה "תקופת המחלה" שלי, וחזרתי לבית הספר, ראיתי את
יעל ועודד ישובים להם על השולחן שלנו, צמודים צמודים.
וכשיעל ראתה אותי עובר דרך משקוף הדלת בכניסה לכיתה שלנו, עזבה
אותו במהירות, ורצה לחבקני.

אני מצידי, באקט ילדותי לחלוטין, דחיתי אותה על הסף והתיישבתי
באחד מכיסאות הכיתה.
יעל נשארה עומדת ליד מפתן הדלת, המומה לחלוטין.
חוסר היחס שלי לזוג המאוהב נמשך כמעט שבוע שלם, עד ליום השבת
של אותו השבוע, היום שיעל הגיע לביתי.

אני הייתי ישוב על מיטתי, קורא ספר אימה של סטיבן קינג, כשהיא
נכנסה.
"אמא שלך אמרה שזה יהיה בסדר אם אני אכנס... ואתה? אתה מאשר?"
שאלה בעדינותה הטבעית.
"זאת מדינה חופשית, תעשי מה שאת רוצה..." עניתי בטמטום.
"למען האמת, אנחנו בחדר הפרטי שלך... יש לך את הזכות לא לתת לי
להכנס אם אתה לא רוצה..."
"יופי, עכשיו את נהיית לי צינית... כנסי כבר ותסגרי את הדלת
מאחורייך..."
משום מה היא תמיד זרקה משפט שובר קרח שגרם לי לחייך, ואיך אני
יכול לכעוס עליה עם חיוך שמרוח לי על הפנים?

יעל נכנסה, סגרה את הדלת מאחוריה, והתיישבה לידי במיטה.
ככה ישבנו לנו שנינו, במין שקט מוזר כזה, שבו אף אחד לא יודע
כיצד להתחיל.
"מה עשיתי לך שאתה מתייחס אלי ככה?" שאלה יעל בסופו של דבר,
שוברת את השקט.
"שום דבר, מה עשיתי לך?" שאלתי בהיתממות.
"אל תיתמם לי!" גערה בי יעל, "שבוע אתה לא מדבר איתי, ואתה
אומר לי שזה היה סתם?"
"אולי סתם לא הייתי במצב רוח לדיבורים השבוע..."
"טל!"
"טוב... בסדר! את צודקת, אני כעסתי עלייך. אני עדיין כועס
עלייך..." לא יכולתי להתאפק יותר, הייתי חייב להוציא את זה
החוצה.
"כועס עלי? למה?" שאלה בהיתממות.
"אל תיתממי לי!" גערתי עליה בחזרה, "שבועיים בבית עם דלקת
ריאות ואת לא מגיעה לבקר אותי אפילו פעם אחת?"
"מה רצית שאני אעשה? אבוא אליך ואדבק בדלקת ריאות גם כן?"
"לא יודע מה רציתי... מה שאני כן יודע, זה שכשהייתי בבית עם
אבעבועות רוח, את היית לידי בכל יום... בדיוק כמו שאני הייתי
לצדך כשאת נדבקת ממני!"
"אתה צודק... אני לא יודעת מה קרה לי..." אמרה בראש נפול.
"אני כן יודע..." עניתי בלחש.
"מה זאת אומרת?" שאלה מרימה את ראשה, מוכנה לזינוק, כמו
נמרה.
"עודד קרה לך..." החזרתי לה באותו פן של נחישות, "מהרגע
שנהייתם חברים, את לא צריכה אותי יותר..."
היא הסתכלה עלי כלא מאמינה, "אוי, טל... ידעתי שיש לך בעיה עם
זה שאני ועודד חברים <כי הוא לא טוב בשבילך...> אבל להגיד
שמאז שאני איתו אני לא צריכה אותך זה כבר מוגזם! לא ראית איך
נראיתי בכל השבוע האחרון? מאז שנתת לי את טיפול השקט הילדותי
שלך?"
"כן... אבל..."
"שום אבל! אני כן צריכה אותך... אני לא יכולה לחיות בלעדיך!
אתה החצי השני שלי, היחיד שמכיר אותי יותר טוב ממני... זה
שנמצא שם בשבילי בלי שאצטרך אפילו לבקש, בלעדייך... הייתי
מתמוטטת בתוך שבוע..."
"אז בשביך מה את צריכה את עודד?"
"בעודד אני מאוהבת <אוי... הלב...> אותך אני אוהבת... אני
זקוקה לשתי הרגשות הללו, אני לא יכולה בלי אף אחד מהם, אתה
מבין? כל-כך מעט אתה אוהב אותי? <בדיוק להיפך...> כל-כך קשה
לך להיות שם בשבילי?"
"אני פשוט לא רוצה לאבד אותך... זה הכל..."

יעל חיבקה אותי והתחילה לבכות על כתפי, זאת הייתה הפעם הראשונה
שבכתה בנוכחותי.
"אתה לא מאבד אותי, אני פשוט זקוקה עכשיו לזמן בשביל שניכם...
ובשבוע הקודם, פשוט רציתי שיהיה לי מעין ירח דבש עם עודד. אתה
יודע, חיכיתי הרבה מאוד זמן עד שסוף סוף עשיתי את הצעד הגורלי
לקראתו, וכשזה סוף סוף קרה, כל מה שרציתי היה להיות איתו, זה
הכל...
אנחנו לא נפסיק להיפגש... אני ואתה, זה לנצח!"
"אבל את עדיין תרצי להיות איתו רוב הזמן, לא?"
"אני ארצה להיות איתו, כן; אבל לא כל הזמן..."

היא קמה מכתפי, והסתכלה עלי בעיניים גדולות, כאילו שרעיון ענק
צץ בראשה, "בוא נעשה לנו פגישה קבועה!" אמרה בהתלהבות.
"מה?!" שאלתי בלי להבין כלל מה רצתה.
"פגישה קבועה... בשעה קבועה, פעם בשבוע. פגישה שבה, שלא משנה
מה יש לנו לעשות, או עם מי נהיה באותו הזמן, תמיד ניפגש בזמן
הזה כדי שנוכל להיות רק שנינו יחד!"
"ומה, ניפגש רק פעם בשבוע?" שאלתי ועצב רב נופל עלי.
"לא... ניפגש עוד המון. אבל תמיד נדע שגם אם יש לנו משהו מאוד
מאוד חשוב לעשות, תמיד יהיה איזשהו זמן במהלך השבוע שבו נוכל
לראות אחד את השני ולהתעדכן במה שקורה לנו..."
"נשמע טוב," הבנתי סוף סוף את הרעיון, "מתי את רוצה שזה
יהיה?"
"אנחנו כבר לא לומדים יותר בימי שישי, בגלל הבגרויות... למה
שלא נקבע לנו את יום שישי? נגיד... בעשר בבוקר? ככה שיהיה לנו
גם זמן לישון עד מאוחר בבוקר?"
"נשמע אפילו יותר טוב... ואיפה ניפגש?"
"לא יודעת. את זה תחליט אתה..."
"קפה 'קפית' במרכז העיר..."
"אוו... הוא ישן כזה... כמו שאני אוהבת..."
"אני יודע..." <גם עודד יודע עלייך את הדברים האלה? לא נראה
לי...>

"סיכמנו אז? כל יום שישי בעשר, קפה 'קפית' במרכז העיר. אין
איחורים
!"
"כן המורה...".

שנינו צחקנו, הרגשנו מין הקלה כזאת, כאילו משא נורא כבד נגול
מעל לבבות שנינו. זכינו בחברותינו חזרה; אני מצידי... זכיתי
ביעל שוב, אך זה היה עוד אחד מהמקרים הללו שבהם לא אמרתי לה...
שאני אוהב אותה.





"הלכתי לראיון עבודה היום, אצל החבר'ה האלה, מהעיתון
המקומי..." אמרתי ליעל, תוך כדי שאני חוזר לי מארץ הזיכרונות,
העבודה בעיתון היה משהו ששנינו קיווינו שאצליח להגיע אליו.
"ואיך היה?" שאלה וציפייה בעיניה.
"אני מקווה שבסדר; הם אמרו שיש להם עוד כמה מועמדים, אבל שאני
נראה להם בחור טוב ושאני מתנסח יפה, השאלה עכשיו, היא האם
מישהו מהמועמדים האחרים יכול להתנסח יותר טוב..."
"טוב יותר...", לעגה לי, "אבל לא משנה, אני בטוחה שתצליח...
אתה תמיד מצליח להשיג את כל מה שאתה רוצה" <אם רק היית
יודעת>
.
"ומה קורה איתך? מסתדרת בעבודה שעודד השיג לך?"
"למען האמת, לא. הבוס שלי שם יורד עלי כל הזמן בגלל שהשגתי את
העבודה בפרוטקציה."
"ועודד? לא אומר כלום? לא עושה כלום?"
"מה אתה חושב? הרי בשבילו אין דבר כזה לעזור בבעיות של
אחרים... 'כדי שאנשים ילמדו להסתדר בעצמם, עליהם להסתדר
בעצמם
...' משפט מהתחת! מאיפה הוא הוציא את זה?"
"אבל את העבודה הוא סידר לך... למה הוא לא יכול לעזור גם פה?"
"אתה באמת צריך שאני אגיד לך?"
"אני יכול ללמד אותך איך לדוג, אבל אני לא יכול לדוג
בשבילך
?"
"בדיוק... הפתגמים שלו גם כן מהתחת..."
"מה את עושה איתו בכלל..."
"היי!"
"סליחה..."





כמו שכבר אמרתי קודם, עודד אף פעם לא נראה לי, ניסיונות
ההתחברות שלי אליו (ע"פ דרישה מפורשת של יעל) עלו בתוהו.
ברור שכל עוד היינו שלושתנו יחדיו, (בדרך כלל בכיתה ובבית הספר
בכלל, חוץ מאותם המקרים שהם היו נעלמים להם לחצי שעה - שעה,
בלי שאף אחד ידע היכן הם, ואני הייתי עסוק בניסיונות כושלים
לתלוש לעצמי את הציפורניים או את שערות ראשי ולפעמים אפילו
לחנוק את עצמי עם שקיות של אוכל... עד שהיו חוזרים, מצחקקים
כמו ילדים שעשו איזשהו מעשה קונדס) עודד היה מתייחס אלי
בחמימות רבה (שוב, בהנחייתה הברורה של יעל). אך כשהיינו נשארים
שנינו לבד, (בדרך כלל בזמן שיעורי הספורט הכל-כך "אהובים עלי")
הצביעות שלו והארס הרב אותו שמר במיוחד בשבילי, היו יוצאים
החוצה.
"אני יודע שאתה אוהב אותה", אמר לי באחת הפעמים הללו.
"כן, מאוד" עניתי לו לאחר תקופה של התגרויות חוזרות ונשנות שלא
זכו למענה, נורא הפתעתי את עצמי אז.
"היא בחיים לא תהיה שלך, אתה יודע את זה..."
"היא תמיד תהיה שלי, למרות שלא תמיד תהיה איתי..." שלפתי
את אחד ממשפטי הטלוויזיה הכל-כך אהובים עלי באותה התקופה.
"תוותר טל, תוותר... תלך לחפש לך מישהי אחרת להזדנב אחריה, תן
לה לחיות את החיים שלה כמו שצריך!"
"אם וכאשר יעל תרצה אותי רחוק, היא תגיד לי את זה בעצמה, ואז
אני אלך לי, בלי מילה. אתה לעומת זאת, צריך להיזהר יותר..."
המשכתי עם הלקט.
"אתה מאיים עלי?"
"לא, אני מודיע לך: אם תפגע בה, באיזושהי צורה, מתישהו... אני
אתפוס אותך... וארסק לך את הפנים!".
"אוו... אני ממש מפחד...".
"אל תפחד, פשוט אל תפגע בה, ויהיה בסדר..." ועם המשפט היחיד
שנאמר כמו שצריך באותו הויכוח, הוא גם הסתיים.





"אז מה אתה עושה בסוף השבוע?" שאלה אותי, מוציאה אותי מהחלום
שהייתי שקוע בו.
"אני יוצא עם מישהי שפגשתי בעיתון היום..." <מקנאה?>
"אוו, יום אחד בעיתון וכבר דייט? מה קרה לטל הביישן שהכרתי?"
"לא יודע, מישהי עם שיער ג'ינג'י מתולתל הבריחה אותו. אמרה לו
שאין יותר צורך בשירותיו..."
יעל צחקה, "תודה רבה, תמיד שמחה לעזור..." אמרה, ונראה היה
שהיא מסמיקה מעט, על רקע פניה החיוורים שלא כדרך כלל שלה.
"יעל, את מרגישה טוב?" שאלתי, כבר התחלתי לדאוג לה ברצינות,
פניה העצובים בתחילת פגישתנו והחיוורון שתקף אותה עכשיו מעידים
על איזושהי בעיה, בלי שום ספק.
"כן, כן טל... אני בסדר, אל תדאג לי..."
"אבל אני כן דואג, את לא יכולה להגיד לי לא לדאוג... זה רק
מדאיג אותי יותר."
"בוא לא ניכנס שוב לנושא הזה, טוב? בבקשה?"
"על איזה נושא את מדברת? מתי כבר דיברנו על הבריאות שלך? תמיד
היית בריאה כמו שור."
"סליחה, לא התכוונתי אליך, הויכוח לא היה איתך, הוא היה עם
עודד."
"למה? מה הוא אמר?"
"שאני לא נראית טוב... ושאולי אני מפתחת איזושהי אנגינה...
ושאלך לרופא."
"הו... סוף סוף הוא מתפקד כמו בנאדם".
"טל!"
"בסדר... בסדר... אבל אם הוא כבר מגיע למצב שבו הוא אומר לך
ללכת לרופא, אולי הוא צודק... כמה זמן את ככה?"
"כמה ימים... שבוע, שבועיים, חודש... לא יודעת, מה זה משנה?"
"יעל! את צריכה ללכת לרופא, יותר מחודש את ככה ואת לא מתכוונת
לראות מה קורה איתך?"
"טוב... טוב... אני אלך... אבל רק כי אתה ביקשת ממני, כי אני
יודעת שהכל בסדר איתי..."
המשכנו לדבר אח"כ כמה שעות טובות, בלי לשים לב שהזמן עובר.
ובסופו של דבר, בסביבות השעה 14:00 ("אני חייבת ללכת לעשות את
הקניות לשבת, עודד יהרוג אותי...") נפרדנו לשלום, שוב בהבטחה
של יעל ללכת לרופא ביום ראשון ("על הבוקר... נשבעת...").

יצאנו מבית הקפה ביחד, ואז כל אחד פנה לדרכו שלו.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שיעל סיפרה לי, על זה שהיא
מרגישה רע כבר יותר מחודש ימים,
היא באמת לא נראתה לי הכי טוב שבעולם בשבועות האחרונים, אך רק
היום ראיתי התדרדרות של ממש במצבה.
כשהגעתי הביתה, טלפנתי לשרון, הבחורה שפגשתי בעיתון, וביטלתי
את היציאה שתכננו לערב, התיישבתי בסלון מול הטלוויזיה וכל מה
שיכולתי לעשות, היה לחשוב. על יעל.





התגייסנו כולנו, כמעט בצמוד לסיום הלימודים, וכל אחד קיבל
"בדיוק" מה שהוא ביקש מצה"ל;
יעל ביקשה במנילה שלה להיות מדריכת חי"ר, "כי אם כבר לשרת
בצה"ל בתור בת, אז שיהיה שווה משהו, ולא סתם להגיש קפה לזקנים
חרמנים...".
היא אמנם לא קיבלה את התפקיד הנכסף בהדרכת חי"רניקים (חרמנים)
אבל גם לא הפכה להיות פקידה מסכנה, היא קיבלה איזשהו תפקיד
באמצע, מתפעלת רדאר באיזשהו בסיס של חיל האויר, ואחר כך יצאה
לקצונה וקיבלה תפקיד של קצינה אחראית על מערך הרדארים של אותו
הבסיס שעזבה בשביל קורס הקצינות ("נותנים לי לבצע תפקיד של רב
סרן!") היא הייתה שמחה עם התפקיד שקיבלה, וזה מה שהיה לי
חשוב.
עודד ביקש צנחנים (גבר...) אבל קיבל גולני, וזה לא שאני מזלזל
בגולני או משהו, אבל לפחות צה"ל לא עושה כל טעות אפשרית...
אני ביקשתי גלי צהל, "במחנה", להקה צבאית, תיאטרון צה"ל או את
מחלקת ההסרטה של צה"ל...
כל דבר שתהיה לו נגיעה בתקשורת. וקיבלתי בדיוק את מה
שביקשתי... תותחנים ("אל תהיה בדיכאון... כבר תצליח לפתח את
הקריירה העיתונאית שלך אחרי שתצא מצה"ל..." "כן, אם אני אצליח
לצאת בחיים..." "אויש איתך... תפסיק כבר עם הפסימיות הזאת..."
"לא יכול, זה בילט אין...").

מיד עם תחילת השירות הצבאי שלנו, הבנו יעל ואני שהתוכנית שלנו
להיפגש בכל יום שישי בעשר, לא תהיה הכי אפשרית שבעולם ("סליחה
המפקד... אני לא יכול להשאר השבת... וגם לא הבאה... ובעצם,
בשום שבת... למה?! כי, קבעתי עם חברה טובה שלי להיפגש איתה
לקפה כל יום שישי בעשר... מה זאת אומרת שבועיים ריתוק?") אז
החלטנו שכל שבת שאני נשאר, היא תטלפן אלי יום שישי בעשר, וכל
שבת שהיא נשארת, אני מטלפן... ככה אנחנו גם חוסכים את הכסף של
הפלאפונים.

השירות עצמו עבר בסדר לכולנו, ובדרך היה לרובנו המון אקשן,
אנחנו הרי הדור שיצא מלבנון...
עודד יצא פיזית, יעל נתנה את ההוראות לחיל האויר ולנו לגבי
איפה לפגוע ואיפה לתת לחיילים הנסוגים את מטריית ההגנה
הארטילרית, ואני כיסיתי את האוזניים כל חצי דקה וטענתי את
התותחים בזמנים שבין הפגזה להפגזה.





ביום ראשון בבוקר הייתה לי פגישה שנייה עם החבר'ה מהעיתון
המקומי, הם קיבלו אותי לעבודה אצלם.
הדבר הראשון שעשיתי היה להרים טלפון ליעל, כשענתה, הקול שלה
היה מוזר, כאילו היא מחניקה דמעות.
"יעל, מה קרה?"
"לא קרה כלום, למה אתה שואל?"
"אני שומע את הקול שלך, ואני מכיר אותך יותר טוב משאת מכירה את
עצמך, זוכרת? משהו קרה... מה?"
"הייתי היום אצל הרופא כמו שביקשת ל..."
ניתקתי את הטלפון.
ידעתי!!!
יצאתי בריצה מהבית, זינקתי לאוטו וטסתי לבית של יעל, היא כבר
הייתה בחוץ, מחכה לי, כנראה שמעה את חריקת הבלמים של המכונית
ליד הבית שלה.
יצאתי מהמכונית ורצתי אליה, פניה היו אדומים מבכי, וטישו שעבר
התעללות קשה, ניסה להסתיר את הדמעות שהמשיכו לזרום מעיניה
היפות.
הסתכלתי עליה, בלי להגיד דבר, חיכיתי למוצא פיה.
היא מצדה, לא התכוונה להגיד דבר, היא הייתה זקוקה למשהו אחר,
וזה בדיוק מה שנתתי לה; תפסתי אותה חזק וחיבקתי אותה, כמו שלא
חיבקתי אותה אף פעם, חזק, שתרגיש שאני שם בשבילה, והיא, פתחה
את הברז לגמרי...

אחרי שנרגעה קצת, לקחה אותי לתוך הבית, הושיבה אותי בספה
שבסלון, והתיישבה מולי, על השולחן הקטן לקפה שליד הספה. היא
עדיין לא סיפרה לי כלום, אבל כבר יכולתי לנחש.
"כמה זמן זה כבר מתפשט?" שאלתי בלי לחכות שתספר, מה שיכל לקחת
יובלות.
"איך ידעת?" שאלה, נדהמת.
"אחרי יום שישי, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, אפילו ביטלתי
את הפגישה שלי עם הבחורה שפגשתי בעיתון... פשוט ישבתי בבית
וחשבתי, עלייך, מה שקרה איתך ומה שעשית לפני הצבא, בזמן הצבא,
ואחרי הצבא... אחרי כמה זמן התחלתי לתת לעצמי מכות, על איך
לעזאזל לא שמתי לב לזה קודם... התחלת להרגיש לא טוב, בערך עם
השחרור... זאת אומרת, אחרי שהיית חשופה לחלוטין לכל הקרינה
המגעילה הזאת של הרדארים שהיית אחראית עליהם בבסיס שלך, והיו
כל הפעמים האלו שברחת לשירותים כי התחיל לדמם לך האף (אמרת לי
אז שזה בגלל החמסין...) ולא חשבתי שזה יכול להיות סתם צירוף
מקרים."
"הרופאים אומרים שזה סרטן הדם, ושאין להם טיפול מוגדר; הם
רוצים להתחיל עם כימותרפיה כבר ביום חמישי הקרוב..." אמרה,
ושוב התחילה לבכות.
לקחתי אותה בידיה, והבאתי אותה קרוב אלי, חיבקתי אותה ונתתי לה
להמשיך לבכות, בכיתי איתה גם.
"שאלת אותם, מה... מה הסיכויים?"
"הם אומרים שזה משהו כמו 50 50..."
"אמרת להם שזה לא משחק של מיליונר?" שאלתי והיא צחקה מעט, אי
אפשר לעבור דברים כאלה בלי קצת הומור.
"ועודד? סיפרת לו? מה הוא אמר?"
"הוא... הוא לא אמר לי כלום... כשסיפרתי לו, הוא שתק דקה, לקח
את המעיל שלו, הסתובב והלך..." אמרה. בן זונה.





יום חמישי הגיע מהר מדי, לא הספקנו אפילו לעכל את העובדה שהיום
מתחילים עם הכימותרפיה, ומיד אחרי זה עם ההקרנות.
היינו בחדר של בית החולים, יעל, הוריה ואני, עודד לא נראה
באופק. ההורים של יעל שכרו חדר פרטי, יחסית נחמד בהתחשב במצב,
חדר מרווח, עם מיטה גדולה וטלויזיה, ואפילו שירותים צמודים.
"מתי מתחילים את הטיפול?" שאל אביה של יעל את האחות שנכנסה
לחדר לבדוק האם הסתדרנו כבר.
"בעוד כמה דקות יבוא הרופא ויסביר לכם בדיוק את התהליך..."
ענתה לו האחות.
"אני רוצה לראות את עודד" אמרה יעל בקול סדוק.
"אני אביא אותו", אמרתי לה, "אל תדאגי..."

הרופא הגיע לחדר כמה דקות אחר כך, בדיוק כדברי האחות, הוא
הסביר לנו את הפרוצדורה, "הכימותרפיה מורכבת מכמויות שונות של
כימיקלים ששותים ומזריקים לגוף לפי ההתקדמות בטיפול... בלה
בלה בלה
..." לא יכולתי לשמוע אותו מדבר יותר.

יצאתי מהחדר וניגשתי לטלפון הציבורי, צלצלתי לבית של עודד.
"האלו," ענה, כאילו החיים ממשיכים כרגיל ואין לו שום קשר ולו
הקטן ביותר ליעל ולמה שהיא עוברת כרגע, "מי זה?".
"עודד, זה טל".
"אה... שלום."
"מה אה שלום?!... אנחנו בבית החולים, יעל מתחילה עכשיו טיפול
כימותרפי והדבר היחיד שהיא ביקשה היה לראות אותך..."
"אני... אני, אה, לא יכול היום לבוא... אבל אני מבטיח לעבור
מחר..."
"מה כבר יכול להיות יותר חשוב לך עכשיו מלהיות עם יעל בבית
החולים?"
"מה אכפת לך? אם אני אומר לך שיש לי משהו יותר חשוב לעשות, אז
אני יודע מה אני אומר... אני אגיע מחר!"
ניתקתי את הטלפון. הבטחתי ליעל שאני אביא אותו, והוא יבוא גם
על גופתו המתה.

כשהגעתי עם המכונית לבית של עודד, הייתה מונית ספיישל שחיכתה
ליד פתח הבית, זה משום מה לא נראה לי תקין; יצאתי מהמכונית
ורצתי במעלה הבניין שלו לדירה שבה גר, דירה שאליה באתי יותר
מדי פעמים לקחת את יעל הביתה אחרי ששתתה יותר מדי וה"חבר" שלה
היה עסוק מכדי לקחת אותה הביתה, או לתת לה להשאר אצלו ("את זה
תעשי רק אחרי שנתחתן...").
הדלת הייתה חצי פתוחה, וראיתי את עודד רץ לכיוון מזוודה גדולה
עם בגדי קיץ שהייתה על השולחן הגדול שבסלון, ומכניסם למזוודה.
נכנסתי פנימה, הוא היה עם גבו אלי, נגעתי בכתפו, וכשהסתובב,
הכנסתי לו אגרוף לפנים, הבטחה זו הבטחה.

עודד נפל על הרצפה המום, ידיו מכסות את פרצופו הפגוע.
"אתה תבוא מחר לבית החולים, כן... אני רואה איך. מיד אחרי
שתסיים את הנסיעה שלך לאן שזה לא יהיה... אבל לפי בגדי הים שיש
לך שם, זה לא מקום קרוב במיוחד, במיוחד לא עם החורף שמשתולל
בחוץ עכשיו, או אפילו לא מקום שאולי מתמחה בטיפול בסרטן
הדם...".
עודד עדיין ישב על הרצפה, במצב שהיה משהו שבין המום מהפגיעה,
ומבויש על זה שנתפס עם המזוודה מוכנה לבריחה.
"לא יכולת להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה שאתה הולך? אין לך את
האומץ להיות איתה במצב הקשה ביותר שאליו יכלה להגיע?"
עודד לא ענה.
"אתה בכלל נכלל בתור יצור אנושי?"
הוא הסתכל עלי, והחליט שאיזושהי התנצלות מגיעה לי/לה בכל זאת.
"אחותי נפטרה מסרטן כשאני הייתי ביסודי, ראיתי איך היא סבלה,
לא יכולתי לעבור את זה שוב... לא עם יעל, זה יכאב לי יותר
מדי..."
משום מה ריחמתי עליו, קצת. לא יכולתי לראות את הפרצוף הפגוע
והמפוחד שלו יותר; יצאתי מהדירה שלו, ונסעתי בחזרה לבית
החולים.

כשהגעתי, החדר של יעל היה סגור, והאחות שראתה אותי מגיע, אמרה
לי שאני לא יכול להכנס כרגע, ושהרופא נמצא עם יעל ועוזר לה עם
הבחילות של אחרי הכימותרפיה.
ניסיתי לשכנע אותה שאני צריך להיות איתה גם, ולעזור לה עם
הבחילות, היא הבהירה לי שהרופא מטפל בה ושעדיף לי ללכת לישון,
החלטתי לחזור למחרת.





יום שישי היום, ואין סיכוי שאנחנו נוותר על המסורת שלנו, לא
יעל ואני...
נכנסתי לחדר שלה בבית החולים בדיוק בשעה עשר, עם השקית שהבאתי
מקפה 'קפית' ממרכז העיר, ובתוכה שני כוסות קפה הפוך, עם שתי
כפיות סוכר, ושני קרואסונים, בדיוק כמו שהזמנו עד עכשיו בכל
שבוע ושבוע שהיינו שם.
יעל שכבה על המיטה, פניה חיוורים מתמיד, עיניה עייפות, היא
צפתה בטלויזיה.
כשראתה אותי, מצבה השתפר קמעה, פרצופה האדים מעט, ועיניה
העייפות, פינו מקום לחיוך גדול.
"הגעת..."
"בדיוק בעשר, לא חשבת שאני אפספס, נכון?"
"אנחנו לא בדיוק במצב שמאפשר לנו להיפגש היום בבית קפה... לא
ידעתי בדיוק מה הפרוטוקול קובע במקרים מהסוג הזה..."
"הוא קובע שאנחנו נפגשים בכל יום שישי בשעה עשר בדיוק, ואין
תירוצים..." אמרתי.
יעל צחקה.





המצב לא הולך להשתפר מהיום למחר, ויש לנו עוד המון פגישות יום
שישי להעביר בבית החולים,
יעל תעבור את זה, אין לה ברירה.
מוות שלה הוא מוות לשני אנשים, והיא לא תוכל לקחת את זה על
עצמה.
אבל לא משנה מה יקרה, תמיד יהיו לנו אותם הפגישות של יום
שישי... בעשר, בדיוק...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יודע



גרפומן הסלוגנים
מודה שהוא יודע


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/4/01 2:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקולס קופיטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה