שכירי יום יוונים יחצבוה, מן השיש המשובח,
זה השיש הלבן כקרח, המצן את כוסות האוזו,
אותן יריקו מול הבריזה, כשהם נינוחים בטברנה,
בשובם מעמל יומם.

כן, מן השיש הלבן, שבו רצים גידים תכלכלים,
כורידים הקושטים את ירכיהן החמות, העבות,
של נשות חיקן, בפשקן אותן לקראת בעליהן,
בשובם מעמל יומם.

ספנים תורכים ישיטוה בבטן ספינתם הרעועה,
בין טונות הבצל, התבלינים, שקי הסוכר והאורז,
וישירו לה, בעשותם את דרכם לבטח בין הגלים,
את שיריהם הארוכים, המתנגנים, בשפתם המוזרה.

בנמל אשדוד תישלף מן המחסן האפל, ותטולטל
במנוף הפלדה הענק, מעלה מעלה לשמיים הכחולים,
ואז תורד אט, מלווה שטף קללות ברוסית ובערבית,
אל המשאית הכבדה שתובילנה לבית העלמין שלי.

שם ימתין לה הקבלן, אשר יציבנה בזהירות, בעזרת
שלושה או ארבעה נערים מבידיה או מעזון או ממסחה,
בדיוק במקומה הנכון, בו ניצב עד אז השלט הזמני,
ויחבר למקומן, בסדר הנכון, את אותיות הזהב הנהדרות.

והכתובת תבהיק בשמש, שתשקע בדיוק באותו רגע.

והזהב יכס על הכזב,
וברקיע המחשיך,
לא יחסר כוכב.